נשיא מצרים המנוח, חוסני מובארק, סיכם בהערה צינית את רשמיו מביקור חטוף במשרדי ערוץ אל-ג'זירה בקטאר: "קטן כמו קופסת גפרורים", התפלפל באוזני מארחו שליט קטאר, "ועושה רעש של תותח". זה היה בשנים שבהן משרדי הערוץ עדיין הצטופפו בבניין אחד, הכניסה הוקפה בטבעת ביטחון, כמו בסיס צבאי, ובשל הצפיפות לא נמצא עבור הנשיא המצרי כיסא פנוי.
מאז התרחבו המשרדים, הבניין הקטן הפך לשורת מבנים חדישים, התקציב התנפח ונוספו ערוצים באנגלית, ערוץ ילדים וערוץ ספורט. גם הציוד האלקטרוני השתכלל וחודש על חשבון המדינה שאין לה בעיות תקציב. אל-ג'זירה הפך לערוץ הראשון בעולם הערבי שמעלה אישים ישראלים משמאל ומימין לראיונות ביומני החדשות ובתוכניות עומק. גם שיטות השידור השתנו: אל-ג'זירה בשפה האנגלית משדר לעניין, ואילו הערוץ הערבי, הנצפה הרבה יותר, מנהל שיטות סיקור מטרידות ומרגיזות בכל הנוגע לישראל.
צריך להבין איך פועל אל-ג'זירה בעניין ישראל: ראש המשרד העיתונאי הוותיק ווליד אל-עומרי (שהוא ידידי האישי) מתנהל מרמאללה ומירושלים. משרדי הערוץ נמצאים באולפני הבירה, כמו מרבית הרשתות הזרות. אי-אפשר לומר אפילו מילה רעה אחת על אל-עומרי, יליד הכפר סנדלה ששייך למועצה המקומית גלבוע. הוא נבון, מקצועי, מכיר היטב את ישראל, מקפיד להעביר דיווחים ענייניים. גם אנשי הצוות שלו פועלים באותה הרוח. עובדה: שנים ארוכות קיבלו אישורי כניסה למסיבות עיתונאים ישראליות. מפעם לפעם הם מתקשרים אליי ואל עמיתיי בתל-אביב לבדוק פרטים, לדייק את הדיווח או לקבל מספרי טלפון של בכירים ישראלים.
שורש הבעיה נמצא במוקד הערוץ בדוחא. עד לפני שנתיים ניהלו עיתונאים בכירים את הערוץ. היום חולש על אימפריית התקשורת קרוב משפחה של השליט, שמנווט את רוח השידורים לפי הוראות מהארמון.
אם ישראל תממש את איומיה לסגור את הערוץ, היא תצטרף לשורה לא מבוטלת של מדינות באזור שחוסמות את אל-ג'זירה: מצרים, ירדן, מרוקו, בחריין, איחוד האמירויות מתנדנדת, וכך גם – לא להאמין – איראן ועיראק.
אבל באל-ג'זירה לא מרימים ידיים ולא מאחסנים את הציוד. הפטנט הוא לקבוע עם מרואיין מאחת מ"המדינות האסורות", להתקשר אליו ברשתות החברתיות ולהעלות אותו על לוויין שידור. האיכות טובה מאוד, ועוד לא נתקלתי באישיות בכירה שתסרב להופיע. גם אם תחטוף נזיפה מהשלטונות על עקיפת החרם.
מותר לנחש שמה ששבר אצלנו את הכלים מול אל-ג'זירה היה "דיווח" שעלה לאוויר מעזה לפני כמה ימים, שלפיו חיילי צה"ל ברצועה אנסו אישה פלסטינית. קשה לתאר את גודל ההלם ומבול ההכחשות שהועברו, בזעם מוצדק, לכל סניפי אל-ג'זירה. עברו שלושה או ארבעה ימים עד שיאסר אבו-הילאלה, המנהל לשעבר, צייץ בטוויטר שמדובר בסקופ שלא היה ולא נברא, והסביר, בלי להתנצל: "מדובר בטעות".
אבל הנזק נעשה. הסיפור נפוץ במהירות שיא לכל קרן רחוב בעולם הערבי, ובכינוס באירופה שבו נכחתי יחד עם ישראלים בכירים, נדהמנו לשמוע גרסה מורחבת של "סיפור האונס". הזדרזנו להכחיש, וכשלא קיבלנו התנצלות מהצד השני, אלא דווקא טענה ש"הסיפור שודר אפילו באל-ג'זירה", עזבנו את אולם הדיונים בטריקת דלתות.
שלוש פעמים ניסתה ישראל בעשור האחרון לסגור את אל-ג'זירה. מה שמטריד הפעם זו דווקא התגובה מוושינגטון
שלוש פעמים ניסתה ישראל בעשור האחרון לסגור את אל-ג'זירה. מה שמטריד הפעם זו דווקא התגובה מוושינגטון. אמריקאים בכירים "מביעים השתוממות" ובאים בטענות לישראל על הודעת הסגירה. התחושה לרגע היא כאילו וושינגטון הפכה לשליחתו של שייח' תמים, שליט קטאר, ואנחנו שחקני המפתח בדלת הצדדית. מצד אחד, מדינה דמוקרטית שמקפידה על חופש הביטוי, ומהצד השני נערכים לנעול את ערוצי אל-ג'זירה ואל-מיאדין של חיזבאללה, שגם הוא פעיל בשטחנו.
ועכשיו לחדשות הרעות: אין אפשרות להוריד אצלנו את אל-ג'זירה, שמשדר באמצעות לוויינים. יתעקש הכתב לדווח, וישדר לאוויר מרמאללה. אין גם דרך לעצור את כתבי הערוץ שמחזיקים דרכונים ישראליים. אפשר יהיה רק להגביל את הסתובבותם בשטח. אבל, שימו לב, ההגבלה תצא אל הפועל רק אחרי שמזעיקים שוטר. אל-ג'זירה, אני מנחשת, ימשיך להיות ערוץ לוחמני ומעצבן.
