עיניים פקוחות, אבל כבויות, כמעט נטולות הבעה. גבות עבותות, שחורות מאוד. זקן פרא סמיך, כמעט צחור. "אני רוצה שתעשו כל מה שאתם יכולים", אמר עמרי מירן לבני משפחתו, בסרטון שהפיץ חמאס בסוף השבוע שעבר. אות חיים ראשון ממירן (47) שנחטף ב-7 באוקטובר מביתו בנחל עוז, לעיני אשתו ושתי בנותיו הפעוטות.
"בשבילי הסרטון הזה היה כמו הלידה השנייה של עמרי", אומר דני מירן על השלישי מבין ארבעת ילדיו. "ממש הרגשתי שאני צופה בו מגיח לעולם, כמעט הושטתי אליו את הידיים".
ראית מול עיניך תינוק?
"ראיתי איש עצוב, בדיוק ההפך מעמרי של עד לאותה השבת. כולם מכירים אותו בתור בחור שהחיוך לא יורד לו מהשפתיים. חוץ מהעצב שראיתי לו בעיניים הוא נראה לי בסדר. מה זה בסדר? כמו אחרי 202 ימים בשבי חמאס. הוא רזה מאוד, הפנים שלו כחושים וזה מדאיג. הדאגה הופכת למוחשית. אני לא יודע מה אמרו לו להגיד ומה הוא אמר מעצמו, אבל כשהרצתי את הסרטון שוב ושוב שמעתי כמה שהוא צלול".
7 צפייה בגלריה
האב דני מירן והאח נדב, השבוע. "משפחות החטופים הם לא קבוצה הומוגנית ואני לא מבין למה מצפים מאיתנו לקול אחד"
(צילום: אביגיל עוזי)
איך הגעת לאבחנה הזאת?
"עמרי היה יכול להגיד שהוא מתגעגע למשפחה שלו, בלי לפרט, אבל הוא הזכיר את כולם, אבא, אחים, אחות, לִישַׁי אשתו האהובה, הבנות רוני ועלמה. אפשר לומר שקצת נרגעתי. בכל החצי שנה הזאת, מאז שעמרי נחטף, לא היה אפילו רגע אחד שבו חששתי שהוא לא יחזיק מעמד. אני מכיר את הבן שלי, הוא חזק, בכל המובנים. אין לי מושג מה הוא אוכל ומה הוא לובש וכמה פעמים הוא התקלח, אבל לגבי ההישרדות המנטלית שלו קיבלנו הוכחה. הוא מפוקס לחלוטין, אמר שהוא מקווה לחגוג את יום העצמאות ביחד".
ובמובנים האחרים?
"עמרי נחטף כשהוא חי, בריא ושלם, הולך על רגליו, ומבחינתי ככה הוא יחזור".
חשיפת הסרטון של מירן וחטוף נוסף, קית' סיגל מכפר עזה, הזניקה אותם בבת אחת לתודעה בכל בית בישראל. במקביל, משפחות מירן וסיגל יצאו לכיכר החטופים ודרשו "תוציאו אותם מהגיהינום". שתי משפחות שהפכו כמעט למקשה אחת בזכות סרטון לא קל לצפייה מתוצרת חמאס.
דני מירן מדבר בעצרת מיד לאחר פרסום הסרטון
(צילום: satview)
"יש עסקה בתנור או על האש", מעדכן אביו של עמרי, "את ראית? גם אני לא ראיתי, אבל ככה אומרים".
ומה אתה אומר?
"שאני רוצה לראות את הבן שלי בבית, לחבק אותו, לצבוט אותו בעורף. אני רוצה לראות אותו ואת כולם, עד האחרון. גם החללים".
גם במחיר שחרור אלף מחבלים?
"גם תמורת חמשת אלפים מחבלים שאחרי תקופת התאוששות קצרה יחזרו לארגן פיגועים. מי שמתנגד לפדיון שבויים שיוריד את הכיפה, הוא לא יהודי וגם לא ישראלי".
במסיבת העיתונאים בכיכר החטופים השתתפה גם לישי מירן, שזעקה "אין לכם זכות מוסרית לוותר על העסקה להשבתם, אל תפספסו את ההזדמנות שאולי לא תחזור". כך טענו גם אביבה סיגל, רעייתו של קית' ובנותיהם שיר ואילן סיגל, ועד לרגע זה הסוגיה הקשה הזאת עדיין בוערת. בחוד החנית עומד אביו של עמרי, דני מירן (79) מיסוד המעלה, שהפך השבוע בעל כורחו לכוכב תקשורת. בפעם הראשונה שהתבקש לשבת תחת כפות ידיה של מאפרת שנגעה בפניו ("לא שיש הרבה מה לאפר, רוב הפרצוף שלי זה הזקן") הוא לא סבל את התחושה. "עכשיו כבר כמעט התרגלתי", הוא אומר בטון של מי שהשלים עם גזר הדין.
"אל תיקחי את זה אישית", הוא מחייך – את האופטימיות שלו אפילו סינוואר עוד לא כיבה – "אבל כל חיי הייתה לי אפס תקשורת עם התקשורת, לא מדובשה ולא מעוקצה, עד שעמרי נחטף וזה היה רגע של אין ברירה. מישהו חייב לדבר אותנו, להשמיע את הקול שלנו, מישהו חייב לצעוק. לא התנדבתי. נודבתי. ואני לא מת על זה".
ביום רביעי השבוע היו לו רק ארבעה ראיונות טלוויזיה לחו"ל, אבל יום קודם, בשלישי, הוא התיישב עשר פעמים מול עשר מצלמות שונות מרחבי העולם. פול טיים ג'וב. "כולם שואלים אותו הדבר ולכולם אני מדקלם כמו תוכי", הוא מדווח. "פדיון שבויים עכשיו ובכל מחיר, כל עוד הם בחיים".
האב כבר לא מסוגל לחצות באור היום את רחוב קפלן בלי שיעצרו אותו לחיבוק או לסלפי. החום והאהבה שנושבים אליו מכל עבר מחזקים אותו מאוד, אבל לא משכיחים ממנו את ההתנגדות שהוא חווה בבית, במשפחתו. בועז ונדב, שני בניו הגדולים, מתנגדים בתוקף לעסקה הנוכחית.
"ברור שאני רוצה לראות את אח שלי חוזר הביתה", אומר נדב מירן (50) ממושב ריחן שבצפון השומרון, "אבל אני לא מבין למה דיונים על עסקת חטופים עוצרים את הלחימה. למה הפסקנו את הלחימה לפני שלושה חודשים? זה היה אמצעי לחץ מצוין על חמאס, עובדה שברגע שהתחלנו לדבר על כניסה לרפיח הוא שיחרר סרטון של שני חטופים. למה הדברים האלה נעשים בצורה טורית ולא במקביל? עכשיו חמאס בהיסטריה, הם מבינים את המשמעות של כניסה לרפיח ולכן אנחנו חייבים להמשיך בלחימה בעזה".
שחרור החטופים, בהם אחיך, לא נראה לך כסיבה מוצדקת לעצירה זמנית?
"לא. העסקה הנוכחית היא פרס ניצחון לחמאס. העסקה הזאת אומרת, 'חבר'ה, מה שעשיתם לנו ב-7 באוקטובר השתלם לכם בענק, בפעם הבאה תעשו את זה יותר חזק ותקבלו גם את תל-אביב'. כשחמאס אומר לישראל, 'אם אתם רוצים את כל החטופים שלכם תפסיקו את הלחימה', הוא בעצם אומר 'תרימו דגל לבן' ואם נסכים לכך זה יהיה איתות גדול למדינות העולם: אנחנו חמאס הקטן, גרמנו למדינת ישראל להיכנע. זה המסר שיעבור במזרח התיכון ואז כולם, כולל יהודה ושומרון, יתחילו לנסות להיכנס לכפר-סבא והוד-השרון ולאן שאפשר אליו להגיע. 'בואו נחטוף, בואו נאסוף חטופים'. אחלה סטארט-אפ".
אז בואו נשרטט את המפה. דני ולישי בעד עסקה, בועז ונדב נגד העסקה, והקול הקובע הוא של בת הזקונים, נעמה?
"נעמה בין לבין, מתנדנדת", אומר האב. "הדבר היחיד שנעמה רוצה זה כבר לראות את אח שלה בבית", גורס נדב. ואז, כמו בתיאום מראש, שניהם מבקשים להבהיר שוויכוחים פוליטיים, חשובים ככל שיהיו, לא חוצים את סף דלתם.
באיזה צד של הוויכוח עמרי היה לדעתכם?
"אני באמת לא יודע", אומר דני. "הבית שלנו דמוקרטי, אלה הילדים שלי, זה מה שהם חושבים וככה אני אוהב אותם. זכותם להחזיק בדעות שונות ומנוגדות לשלי. אבל גם בועז ונדב, שחושבים שצריך להיכנס לרפיח, רוצים לראות את אח שלהם בבית. הם לא כמו..."
..אורית סטרוק, שרת ההתיישבות של מדינת ישראל, שאמרה "לממשלה שזורקת את מטרות המלחמה לפח בשביל 22 או 33 איש אין זכות קיום".
האב מעביר את אצבעותיו בסבך הזקן. "לא שמעתי אותה, סיפרו לי עליה", הוא מהסס ואחר כך לוקח אוויר. "אני מתפלא שסטרוק מציגה את עצמה כיהודייה, כדאי לפשפש בציציותיה, אולי היא רק מתחזה, הטיעונים שלה לגמרי לא יהודיים. פדיון שבויים בכל מחיר הוא מאבני היסוד של היהדות".
וסמוטריץ'?
"סמוטריץ', אני באמת לא יודע איזה רעל הוא ינק בחלב אמו, מה שבטוח זה שהוא לא ינק את אהבת ארץ ישראל. ובן גביר באותה הסירה. לפעמים אני מנסה להבין איך עובד הראש שלהם, איך הם מעיזים להתנגד, וחוזר לאותה המסקנה. מדובר באוכלוסייה שלא שירתה בצבא. הם לא יודעים מה זה אחוות אחים ואחוות לוחמים. אני, בצנחנים, חונכתי אחרת – לא משאירים אף אדם מאחור, לא חייל, לא פצוע, לא חלל.
"אם המצב היה הפוך, ולא הבן שלי היה חטוף, עדיין הייתי עושה הכל כדי לשחרר כל יהודי, לא משנה לי אם הוא דתי, חילוני או חרדי. למרות שאני מתעב את סמוטריץ' בגלל דעותיו הייתי נלחם עד כדי הקרבה עצמית על מנת לשחרר את בנו. אנחנו יהודים, אנחנו ערבים זה לזה, ואנחנו חייבים לזכור את זה. אם לא נזכור את זה אין לנו מה לעשות כאן, לא כיחידים ובטח שלא כעם".
בכיתי. בכיתי הרבה
הלו"ז הנוכחי של דני מירן עמוס לעייפה, ולכן הוא מזמן אותי לקומה מינוס שתיים של מטה החטופים, קומת המטבח, בשמונה אפס-אפס בבוקר. הוא רוכן מעל הגז ומניע את אצבעותיו מעל המחבת כדי לבדוק את חומו של השמן. תכף יתחיל לטגן ולהשחים את גבעת הבצל שבקערה.
איך קצצת כל כך הרבה בצל בלי לשחרר אף דמעה?
"קצצו לי", הוא מגלה. "אני זה שנותן את ההנחיות. בעיקרון, המטבח הזה לא מיועד לבישול, האוכל מגיע לכאן מוכן ממסעדות או מתורמים, והמתנדבות המסורות שמגיעות לכאן מגישות, מסדרות, לפעמים גם מכינות סלטים טריים. ומדי פעם, כשבא לי החשק, אני מפתיע את האנשים בשקשוקה, מרק, פסטות למיניהן".
מישהו דוחף את אפו לתיבת המצרכים. "משהו צמחוני?" "לא, דווקא היום זה שעועית עם בשר", דני מאכזב אותו. "הצמחונים בונים עליי מפני שהם יודעים שאני צמחוני".
אתה מגיע לכאן מדי יום?
"אני לא מגיע כל יום, אני לא יוצא מפה. אני נמצא כאן, במטה, כבר כמעט שבעה חודשים. בתקופה הזאת הייתי ארבע פעמים בבית שלי, ביסוד המעלה. התושבים לא פונו משם, הם עדיין בבתים, אבל יורדים למקלטים פעמיים-שלוש ביום".
7 צפייה בגלריה
דני מירן בהפגנות למען שחרור החטופים. "אני לא מגיע למטה כל יום, אני פשוט לא יוצא מפה"
(צילום: ערן גרין)
ביסוד המעלה הוא בנה את ביתו ומשפחתו עם אם ילדיו שנפטרה לפני 33 שנה מסרטן. "היא עלתה מהונגריה, במקור קראו לה ורוניקה, כינוי החיבה שלה היה ורה, ובארץ קראנו לה אסתר", מספר דני, יליד עיראק, שבגיל חמש וחצי הועלה לקריית-שמונה, "שהייתה אז כפר ערבי, ח'אלצה. בזמני, התיכון של קריית-שמונה היה מיועד רק לבני הקיבוצים, ותושבי המקום שרצו לשלוח אליו את ילדיהם נדרשו לשלם אלפיים לירות לשנה. הוריי לא יכלו לשלם את הסכום הזה, בסוף היסודי נפלטתי לרחוב ומי שהציל אותי ועשה ממני בן אדם זה עליית הנוער. המדריכים שלה הגיעו לעיירות פיתוח והוציאו את הילדים לבתי ספר ולפנימיות. בזכותם, החיים הפכו להרבה יותר קלים. לא הייתי צריך לדאוג לאוכל, לגג מעל הראש, רק ללמוד".
הוא למד "בבית הספר לגננות ושתלנות בפתח-תקווה. ככה קראו לו. והתחלתי לעבוד בגננות עוד לפני הגיוס. הייתי אמור לצאת לגרעין נחל בעין יהב, ובדקה ה-90 התחרטתי. כאדם גלילי חששתי שהגוף שלי לא יסתגל לאקלים של הערבה, הלכתי לצנחנים ונשארתי בקשר עם החברים מהגרעין שנשארו שם. גננות זה גם מקצוע וגם אורח חיים. אני אוהב את השקט".
ביסוד המעלה הם גידלו את ארבעת ילדיהם: בועז (53, גר בחד נס, אב לשתיים, הנדסאי נוף ובעל צימרים), נדב, עמרי, שהתמחה בשיאצו לילדים, תושב נחל עוז ("בשבעת החודשים האחרונים תושב עזה", מדגיש דני בטון יבש) ונעמה (41) שגרה בנתניה. "אנחנו אוהבים שמות ישראליים עם שורשים", אומר דני, "למה עמרי בלי ו'? מפני שגם המלך עמרי, שמלך יום אחד על ישראל, היה בלי ו'" .
עורכת דין שמגיעה למטה פעמיים בשבוע כדי להגיש את האוכל בצורה אסתטית, כהגדרתה, טוענת בהומור השחור שהתפתח במקום, ש"דני לא התנדב לעבוד במטבח, הוא נודב על ידי חמאס". "זה נכון", הוא ממשיך את הקו. "אני לא מתנדב לבשל במטה משפחות החטופים, אני אבא של חטוף, שלפעמים מתנדב לבשל לחבריו, לאחיו, כולנו הפכנו כאן למשפחה אחת גדולה. כולנו זה נציגים של 125 משפחות. אמנם יש 133 חטופים, אבל יש משפחות שנחטפו להם יותר מאחד".
למדת לבשל אחרי שהתאלמנת?
"לא, הרבה קודם. לאסתר ולי היה כלל, 'הראשון שחוזר הביתה מתחיל להכין ארוחת ערב'. בדרך כלל היא חזרה לפניי, אבל מדי פעם הפתעתי. אחרי שהיא נפטרה הייתי חייב לבשל לילדים שלי, אז אספתי עוד מתכונים והשתכללתי. כשהילדים גדלו ופרחו מהקן, כל אחד למקום אחר, ארוחות שישי הפכו לדבק שמחבר בין כל ענפי המשפחה. לא כולם הגיעו ביחד, אבל בישלתי לכולם והיה כיף. מאז 7 באוקטובר אנחנו מתראים בשבת בצהריים אצל אחיין שלי בכפר יונה. מחזירים את השולחן המשפחתי".
7 צפייה בגלריה
משפחת מירן. משמאל: האב דני, הבן בועז, הבן נדב, הבן החטוף עמרי והבת נעמה
(צילום: נועה שרביט)
מה תבשל לעמרי, כשיחזור?
"קודם שיחזור", הוא נועל את שפתיו. "את יודעת כמה פעמים כבר היו עסקאות כאלה ואחרות? אז תרשי לי לגלות לך, זה קורה פעם בחודש. לפחות. ותמיד, בדקה ה-99, סינוואר מבטל. לדעתי, גם הפעם הוא יבטל".
למה?
"למה לו להסכים? הוא מקבל הכל – מים, אוכל, האמריקאים בונים לו נמל, זה משתלם לו מכל הבחינות. למה שהוא לא יחזיק את החטופים עוד כמה חודשים? זה הסיוט שלנו, של כל משפחות החטופים. חוסר הוודאות, התקווה, האכזבות. זה מתח מורט עצבים. לכן אני לא מרשה לעצמי להתלהב יותר מדי כשמתחילים לדבר על עסקה חדשה".
איך אתה עושה את זה?
"אין לי ברירה. די בהתחלה הבנתי שזה עלול להיות סיפור ארוך, למרות שעל שבעה חודשים לא חשבתי, וכבר אז אמרתי לעצמי שיש רק שני תרחישים. אני יכול לחיות בעליות והירידות של אחרי העסקה שנכשלה ולפני העסקה הבאה, אבל אני עלול לאבד את החוסן המנטלי שלי. האפשרות השנייה היא להנמיך ציפיות. מבחינתי, 'יש עסקה' זה רק כשאני עומד מול עמרי ומושיט את הידיים אליו ואנחנו מתחבקים חזק".
אבל איך אתה מצליח לשמור על נר התקווה?
"הפסימי ואני נמות בסופו של דבר, אבל לי, האופטימי, יהיו חיים יותר טובים".
עמרי היה זה שהעיר את אביו בבוקר השבת ההיא, השחורה. "הוא אמר לי שהם נכנסים לממ"ד ושהכל בסדר. עמרי אמר לי 'נו, אבא, מה אתה מתרגש מכמה טילים?' בסביבות תשע הוא כתב לי שנפסיק לדבר מפני שהם חייבים לשבת בממ"ד בשקט, המחבלים נכנסים לבתים, אז המשכנו להתכתב. בעשר, בערך, עמרי הפסיק לענות להודעות ששלחתי לו, גם לישי לא ענתה, ואפילו כשהעזתי לצלצל לא הייתה תשובה.
"המשכתי לנסות. אכלתי את הראש מרוב מחשבות. בשש בערב קיבלתי ווטסאפ מאמא של לישי שישבה בממ"ד בביתה בשדרות. היא כתבה 'עמרי נחטף, לישי והבנות בסדר, פונו לקיבוץ כרמים".
איך הגבת?
"בכיתי. בכיתי הרבה. אף פעם לא שיחקתי את הגבר שמתבייש בדמעות. אחרי שעה או יותר התחלתי לשקול מה כדאי לי לעשות, מה הכי נורמלי ומועיל והחלטתי לנסוע לכרמים, לעזור ללישי עם הילדות הקטנות. נסעתי, עזרתי לה בבישול ובמקלחות, וביום השני או השלישי, כשישבנו רק שנינו, ביקשתי ממנה לספר לי איך זה קרה.
"הם ישבו בממ"ד – לישי, עמרי, רוני ועלמה – עד שבסביבות 11 בבוקר הגיע אליהם נער מהקיבוץ, תומר, מלווה בחמישה מחבלים חמושים. הם חטפו אותו מהבית של הוריו והוא הגיע אליהם מבוהל וצעק מאחורי הדלת 'עמרי, תפתח לי, אם לא תפתח הם יהרגו אותי'. אז עמרי פתח את הדלת והמחבלים התפרצו לממ"ד וסחבו החוצה את ארבעתם, כל המשפחה, ולקחו אותם לבית של צחי עידן, שגר במרחק 70 מטר מהם.
"לישי סיפרה שכאשר נכנסו לבית של צחי הם ראו את הבת הבכורה, מעיין, בת 18, ירויה. שותתת דם באמצע הסלון. צחי, אשתו גלי וילדיהם יעל (11) ושחר (9) ישבו במטבח על הרצפה. המחבלים זרקו את עמרי ולישי והבנות על הרצפה, לידם, ובמשך שעתיים וחצי החזיקו בהם כבני ערובה. ארבעה ילדים וארבעה מבוגרים ישבו שם, מאוימים, רועדים מפחד.
"באחת וחצי המחבלים אמרו לשני הגברים, עמרי וצחי, 'אם לא תבואו איתנו אנחנו הורגים את כולם'. שני הגברים קמו. המחבלים אזקו אותם עם ידיים לאחור, רוני רצה אחרי עמרי וצעקה 'אבא! אבא שלי!' ובמזל לישי הצליחה לעצור אותה. היא עמדה מול בעלה ואמרה לו 'עמרי, אני אוהבת אותך, תשמור על עצמך, אל תהיה גיבור'. וזהו, בעצם. עמרי יצא מהבית חי, בריא ושלם, אבל שני הגברים היו עם חולצות טריקו ותחתוני בוקסר כשלקחו אותם. ושניהם היו יחפים. סיפרו לי שהמחבלים רצחו את תומר וגם את אמא שלו".
עיוות מציאות מחריד
דני מירן צועד ברחוב הראשי עם הסלולרי ביד ומשפיל את מבטו למדרכה. רק שלא יסתכלו עליו, שלא יצביעו עליו, שלא יציגו לו שאלות, שלא ינסו לגרור אותו לעימות. היה לו אחד, בזום, עם נציג של אחד החטופים, "וזה היה נורא", הוא עוצם את עיניו כמנסה למחות את הזיכרון, "האבא ההוא טען שצריך להיכנס לרפיח גם במחיר של הריגת החטופים. 'ככה זה במלחמה, אין מלחמה בלי הרוגים'. אבל אני לא רוצה לדבר על זה. זה מיותר.
"מי אמר שכולם חייבים לחשוב אותו הדבר? הרי זה לא הגיוני שנפגין תמימות דעים מקיר לקיר. גם במטה משפחות החטופים נשמעים קולות שונים. אנחנו לא קבוצה הומוגנית ואני לא מבין למה מצפים מאיתנו להפוך לקול אחד, הרי אנחנו אנשים מכל רחבי הארץ ומכל הצבעים והגוונים".
כשהטענה מגיעה מאבא של חטוף זה כואב יותר?
"לא. בכל מקרה זה כואב וזה מעבר להבנתי. עובדה שאני נאבק למען שחרור כל החטופים עכשיו ובכל מחיר, למרות שברור לי שגם אם תהיה עסקה עמרי שלי לא ייכלל בפעימה הראשונה שלה, כי אצל חמאס כל גבר עד גיל 60 מוגדר כחייל. אז מה אם הוא היה אזרח שנגרר מהממ"ד?"
וכשההתנגדות לעסקה מגיעה מתוך ביתך?
"מבחינתי זה אותו הדבר. איש-איש ודעותיו".
לצטט לך את טיעוני ההתנגדות של נדב?
"אני מכיר אותם. זכותו להחזיק בדעתו".
"אני רוצה שכולם יחזרו בחבילה אחת, לא בפעימות ולא ברבוצות. אלה המצאות מגוחכות שכל מטרתן למרוט כמה שיותר ולסחוט כמה שיותר את מדינת ישראל"
נדב אומר: "גם אני רוצה שכל החטופים יחזרו הביתה, אבל אני רוצה שכולם יחזרו בחבילה אחת, לא בפעימות ולא בקבוצות. אפשר לתכנן שמדי יום תחזור קבוצה של 12-13, כמו שהיה בעבר, בתנאי שיהיה ברור שהעסקה כוללת את כולם. מספרים מדויקים. שלא ידברו איתנו על 33 חטופים ומחרתיים על 14 חטופים ושלא יתחילו להמציא תתי-קבוצות כמו של בני 42 וחצי. אלה המצאות מגוחכות שכל מטרתן למרוט כמה שיותר ולסחוט כמה שיותר את מדינת ישראל".
האב מקשיב ומהנהן. "דברי טעם, אבל למה הוא חושב שזה בידינו?" ובמקום להתנצח עם בנו הוא מספר שנכח בבית הדין בהאג כשדרום-אפריקה האשימה את ישראל בפשעי מלחמה. "התובע תיאר שב-9 באוקטובר ישראל פלשה לעזה כאילו שזו הייתה תחילת המלחמה, כאילו ש-7 באוקטובר בכלל לא היה. כאילו שבני הבלייעל לא נכנסו ורצחו ולקחו ואנסו ועשו את מה שעשו. זה עיוות מציאות מחריד".
נדב: "סינוואר עושה צחוק מכל מדינת ישראל. הוא מתמהמה עם התשובה כדי לגרום לנו לכסוס ציפורניים ולאבד את השפיות. במקביל למשא ומתן שכן או לא יבשיל היינו צריכים להיכנס לרפיח ולהרוס בתים ולהרוג מחבלים".
דני שוב מקשיב ומהנהן. "דברי טעם", הוא חוזר. "גם אני חושב שכל ההתנהלות שלנו מראה לחמאס שמשתלם לחטוף ישראלים, מתינוקות ועד קשישים".
נדב: "אנחנו חייבים להעביר לחמאס מסר שונה. כל מחבל חייב לדעת שאם הוא יעז להיכנס לישראל, ובמיוחד כדי לחטוף אנשים, הכפר שלו ייהרס, הטריטוריה שלו תיחרב מפני שמדינת ישראל לא רואה בעיניים".
7 צפייה בגלריה
הריסות מתקיפה ברפיח. "כל מחבל חייב לדעת שאם הוא יעז להיכנס לישראל הכפר שלו ייהרס"
(צילום: REUTERS/Hatem Khaled)
דני מקשיב ומהנהן בשלישית. והפעם – לא מגיב. בחודשים האחרונים הוא נפתח לעולם, נסע לדבר ולהקשיב, וחזר עם תובנה מתסכלת: "תמיד שונאים את החזקים".
זה ההסבר שלך לעובדה שהעולם התהפך עלינו?
"זה חלק מהבעיה שלנו. אנחנו בסך הכל מדינה קטנה, עם שגרירות אחת בכל ארץ, עם תקציבים לא גבוהים ואין לנו סיכוי מול מערך ההסברה של חמאס שכולל עשרות נציגויות עם תקציבי פרסום אדירים. העולם צבוע ואינטרסנטי ואנשים יעדיפו לתמוך במי שמבטיח להם כסף ולא בהכרח במקום הצודק. הבעיה השנייה היא שישראל לא מפיצה את תמונות הזוועה של מה שעשו לנו, ישראל לא מפרסמת תמונות עם דם ואילו חמאס מראה הכל ובמוגזם. אני באמת לא יודע מה עומד מאחורי המדיניות הסטרילית שלנו ולמה אנחנו לא מעבירים דם לתקשורת העולמית".
העברנו את סרט הזוועות.
"נכון, הוא הופץ למדיה ולשגרירויות, אבל אני לא יודע באיזו מידה הוא הגיע לקהל הרחב. הציבור האמריקאי לא יודע כלום וזו הסיבה לאנטישמיות באוניברסיטאות ולעלייה במספר הפרו-פלסטינים. לדעתי זה כישלון של ביידן".
ומה תגיד לנתניהו?
"שיעשה הכל להחזיר את הילדים. אני לא יודע מה האופציות שעומדות לפניו, אין לי מודיעין, לא הראו לי את העסקה, אבל לך, ראש הממשלה, יש מודיעין ויועצים וכל הכלים לקבלת החלטות. אני מקווה מאוד שתבחר בהצעה הטובה ביותר".
מה שמאחורי הזקן
נדב (מתכנת עצמאי, מורה דרך ומדריך טיולים בבתי ספר, גרוש פלוס שתי בנות) מדבר על אביו בחום וחיבה. "אבא מודע לדעות שלי, אבל אנחנו לא רבים ולא מתווכחים. יש לי בעיה עם חלק מהדברים שאבא אומר, כשאני מעיר לו הוא אומר 'זכותי לחשוב אחרת' וזה נכון. המשמעות של דמוקרטיה היא שלא חייבים לקבל את דעתו של השני כדי לכבד אותו".
אתה עכשיו במילואים. יהיה לדעתך שלום, מתישהו, בארצנו?
נדב לא מהסס. "אני לא בטוח שהנכדים של הנכדים שלך יראו אותו".
גם פניו של אביו מתעננים. "פעם האמנתי שיהיה, קניתי את הקונספציה שמכרו לי, שחמאס הם הרעים, אבל בעזה יש גם אנשים טובים שרוצים לחיות בשלום. באמת האמנתי בזה. כשראיתי את תושבי העוטף מגיעים לגדר כדי לאסוף ילדים מהרצועה ולקחת אותם לטיפולים רפואיים בישראל חשבתי שהשלום מתקרב. הכל השתנה אצלי כשראיתי את הסרטונים של החדירה. בגל הראשון באו המחבלים ברכבים, הסתערו, רצחו, שחטו, בזזו והמשיכו הלאה. ומי בא בגל השני של הפולשים? תושבי עזה, אנשים כמוני וכמוך שנכנסו על קורקינט או ברגל והמשיכו את החגיגה. והכו את החטופים והשפילו אותם. שלום עושים עם בני אדם".
רגע לפני שתבשיל השעועית מוכן, דני נועץ בי מבט חם. "שכחת לשאול אותי על הזקן".
מה יש לך לספר על הזקן?
"עד 7 באוקטובר לא היה לי זקן ארוך, אני לא אוהב, אבל כשעמרי נחטף החלטתי לגדל. הבנתי שאין לו כלי גילוח ואין לו כלום ובטח הוא ייתן לזקן שלו לגדול. בסרטון של חמאס ראיתי כמה שעמרי ואני דומים, עם הזקנים, וכשהוא יחזור מעזה נלך להתגלח ביחד. יהיה סבבה".
פורסם לראשונה: 00:00, 03.05.24
