לפעמים אני חושב מה אנחנו יכולים לרשום בקורות חיינו, לעומת הורינו שהגיעו לכאן אחרי שחוו את זוועות השואה - עקירה, מחנות השמדה, שיקום והתחלות חדשות בישראל.
הערב יגיע ראש הממשלה נתניהו לטקס ב"יד ושם" שיפתח את אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מה הוא יאמר לשרידים המעטים שנותרו בחיים, שלאורך שנים ארוכות בראשות הממשלה הוא הבטיח להם שחייהם בטוחים? איך יסתכל להם ולנו בעיניים אחרי נאומי הרהב שנהג להשמיע נגד איראן, עכשיו כשזו שיגרה אלינו מאות טילים? מה יגיד למאות אלפי ישראלים שיושבים מוכים וחבולים רחוקים מבתיהם? לאלו שישבו שבעה על יקיריהם או לאלו שמבקרים את אלפי הפצועים מהמלחמה שלא נגמרת מסביבנו?
בסוף השבוע התבשרנו על כך שדרור אור מקיבוץ בארי נרצח ב-7 באוקטובר. תמונתו, שהופיעה בצמתים מרכזיים בתל-אביב, לכדה אותי בכל פעם שהפניתי מבט לעברה. החיוך שלו, ואחר כך הפרטים שלמדתי על חייו, העמיקו אצלי את תחושות הטינה והאיבה כלפי רוצחיו.
אינני מקבל את ההגדרה "בלתי מעורבים" - כולם שם בעזה מעורבים. נמשיך לקוות שאולי יחזירו אלינו כמה עשרות מהחטופים.
ולבן גביר, סטרוק וסמוטריץ' נאמר: לא יעזור לכם, אתם יכולים לגדף אותנו כ"תבוסתנים", אבל תזכרו שכך או אחרת המלחמה נגמרה. אם תרצו לחזור לגוש קטיף ורפיח, לא תמצאו אותנו איתכם. הקלישאה שלפיה "יחד ננצח" כבר מאחורינו.
בארוחות ליל שבת אני מנסה להנחיל לנכדינו את ההבנה שאסור לדבוק במה שמוצע לנו, ושיש ללמוד על עובדות לפני שמתווכחים. אין דבר כזה עובדה טהורה, נקייה מפרשנות - מאחורי כל ציטוט של עובדה ישנו שיפוט.
קחו למשל את העובדות שהפלסטינים מנסים להכתיב לנו: שאין לנו קשר להר הבית, ושפלסטין שייכת להם. זאת ועוד: במהומות הסטודנטים ברחבי העולם יש ניסיון להעלים את הקשר שלנו לארץ ישראל. זה מזכיר לי שבשעתו בנג'מין ד'יזראלי - יהודי מומר בן המאה ה-19 שהיה לראש ממשלת בריטניה - אמר למבקריו ש"בשעה שאבותיכם גידלו חזירים, אבותיי כתבו את התנ"ך".
ואסור לשכוח שגם לצד המתלהם שווה לנו להקשיב. האמת לא נמצאת רק בצד אחד.
אביבה פליישמן ז"ל העידה במשפט אייכמן. עדותה כלולה בספר "המצעד" שפירסם בנה גדעון על מצעד המוות של 50 אלף יהודי בודפשט שהובלו ברגל למחנות השמדה באוסטריה.
פליישמן הצנומה סיפרה איך לקחו את אמה בעלת הרגליים החולות והצעידו אותה במצעד המוות אל הגבול האוסטרי, ואיך אחרי חמישה ימים בדרך הייסורים, כשלא יכלה עוד להמשיך, הרגו אותה. היא סיפרה על הגוויות הרבות שראתה, עם טלאי צהוב ועם דם קרוש בראש או בחזה, ועל ההליכה האינסופית מהשכם בבוקר עד חשכת הלילה. העדות הזו חייבת להימצא בכל בית.
הערב ידליקו שישה ניצולים משואות לזכרם של 6 מיליון הנספים בשואה.
הרשו לי כאן להדליק משואה לזכרם של הוריי, מרדכי ושרה שיפר. אבי המנוח השאיר באושוויץ אישה וילד. אמי המנוחה עברה כל מדור של תופת באושוויץ. עלינו לארץ ב-1957, והוריי הקימו משק לתפארת במושב שפיר. אמי המנוחה הייתה עדה לעסקת שליט, שבמהלכה שוחרר הרוצח של שכנתה רחל וייס ז"ל, אך תמיד אמרה שניצחה את הנאצים - משום שזכתה לראות את דור ההמשך ואת נכדיה, גיל ושיר.
שמעון שיפרשמעון שיפרצילום: אלכס קולומויסקי
בכתבה שהקדשתי לה הזכרתי שיר שאגי משעול פירסמה אחר פטירת אמה. "פקידת משרד הפנים הושיטה לי את תעודת הסיום שלך. את שמעולם לא הייתה לך שום תעודה זכית פתאום בתעודת פטירה יפה עם סמל המדינה כאלו הצטיינת מאד במשהו ועמדת בכל הדרישות" (מתוך הספר "מבחר וחדשים"). אכן, גם אמי עמדה בכל דרישות החיים.
ואנחנו לא ניתן שיזהמו את הקרבתם, מצד האיש שינאם הערב בטקס ביד ושם. יש להם שם ויש להם תעודת זהות והם ראויים שלא יזהמו את מורשתם.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.05.24