עידן חדש של אכזריות נפתח במזרח התיכון ב-7 באוקטובר. מעשי הזוועה הכתיבו שפל חדש. מספר הקורבנות קבע סטנדרט חדש. העידן עודנו בעיצומו. מעשי האכזריות קטנים וגדולים. אמש, זו הייתה הציפיה הבלתי אפשרית לשמות החטופות שישוחררו. "זה כמו משחקי הרעב", אמר לי אמריקני בוושינגטון, "איך אפשר בכלל". איך, באמת.
מדינה דמוקרטית שכשלה בהגנה על אזרחיה איננה יכולה להפקיר אותם בשבי האויב. היא לא יכולה לגדל שרירים על חשבון מי שננטשו, הופקרו, קראו לעזרה מהממ"דים – ולא נענו. כואב ומסוכן לראות ארכי-רוצחים משוחררים מהכלא. מסוכן וקטלני הרבה יותר לומר לאזרחי ישראל ולצבאה: אם נתפסתם - אתם לבד. דובר צה"ל מודיע לכם: איש-איש לנפשו. ומילא אם ההודעה הזו היא חלק מתכנית אסטרטגית לשינוי המזרח התיכון, למשטר חדש ברצועת עזה, להשבת הביטחון. הדרג המדיני לא הציג שום דבר מהמרכיבים האלה. מי שמאמין שהיה צריך לסרב לעסקה, לא מוכן היה לומר את האמת למשפחות: שהמשמעות היא שישראל החליטה שבנותיהן ובניהן ימותו. ועל מזבח מה? קרב נגד חמאס ללא כל תכנית אמיתית לניצחון.
2 צפייה בגלריה
אם טראמפ יחפש את פרס הנובל וההסכם ההיסטורי במזרח התיכון, החלק השני בעסקה ייצא אל הפועל
(צילום: Cheney Orr, Reuters)
ככל שחולפים הימים מתברר עד כמה היה ממשל טראמפ חיוני בהבאת העסקה. שליחו המיוחד של הנשיא, סטיב ויטקוף, נשלח לאזור עם הנחיה ספציפית של הנשיא הנכנס: אל תחזור ללא עסקה. מי שצריכה לקבל קרדיט רב על כך שעניין החטופים היה בכלל במעגל קבלת ההחלטות של הממשל החדש היא המיליארדרית מרים אדלסון. ובמילים של גורם אמריקני שאיננו קשור בה, או בעסקיה: "בלעדיה, אני בספק אם הייתה עסקה". עמיתי נחום ברנע כתב על כך ביום שישי, ואפשר וכדאי להרחיב. נקודה משמעותית הייתה לשכנע את הנשיא טראמפ כי החטופים בחיים, וכי הוא, ורק הוא, יכול להוביל לעסקה. טראמפ התקשה להאמין שאפשר לשרוד את המנהרות, את עינויי חמאס. אדלסון, התומכת המשמעותית ביותר בנשיא טראמפ לקראת הבחירות האחרונות (אולי לבד מאילון מאסק), הובילה לכך שהנשיא הבין את המצב לאשורו. אנשי טראמפ אומרים כי שוררת בין השניים הערכה רבה. לאדלסון עוד יתרון מובהק: היא יודעת בדיוק מי זה נתניהו. פניתי למרים אדלסון אתמול ושאלתי על הסוגיות הללו; היא מסרה לי שאיננה מתראיינת.
הרמטכ"ל ממילא הולך הביתה. אבל לבייס של הימין הקשה צריך לשלם על העסקה; "חייב להיות כבש, או כמה כבשים", בלשון ליכודניק אחד
שלשום בלילה שוחחתי בוושינגטון עם גורם בכיר ומוכר בממשל האמריקני הנכנס. זה היה יום שישי, והוא רצה לבדוק אם ישיבת הממשלה נגמרה. "אתם תמשיכו במלחמה הזו, וצריך לחסל את חמאס", הוא אמר, "אנחנו מבינים את זה לגמרי". כמה דקות מאוחר יותר, אמר מקור אחר בארה"ב, שבקיא מאוד בהלכות הבית הלבן המסתמן, שיהיה חלק שני בעסקה; שטראמפ לא יוותר, ולא יאפשר את חידוש המלחמה לפני כן. שני גורמים, שניהם אמינים ומקורבים – ועמדות שונות לגמרי.
כאשר שאלתי את מי שחושב שיהיה חלק שני לעסקה כיצד זה בדיוק יקרה, הוא שתק לרגע ואז אמר: הם חשובים, והם לא מחליטים. תביט במעשי הממשל, לא בהצהרות הללו. הכוונה היא לסוד גלוי בוושינגטון: ממשל טראמפ עובד באופן אקטיבי בניסיון לגייס סנאטורים דמוקרטים לרוב מיוחס, להעברת הסכם הגנה מקיף עם סעודיה. הרוב המיוחס נדרש לצורך הזה. כרגע אין דמוקרטים שמוכנים להתגייס למשימה. מה הקשר לעזה, לשחרור החטופים בשלב השני? עסקת נורמליזציה כזו תכלול הסכמה לגבי עזה, יצירת הסדר ומשטר חדש שם, וסיום המלחמה. רפובליקני אחד אמר לי: תביט בצביעות של הדמוקרטים. כשהם חשבו שהסכם שלום סעודי-ישראלי יירשם על שמם, הם היו מוכנים לסתום את האף ולהצביע עבור נשק וגרעין לסעודים. עכשיו, כאשר טראמפ ירשום זאת לזכותו – הם מסכלים זאת, גם במחיר של המשך המלחמה בעזה.
תמיד ייתכן כי תשומת הלב של הנשיא החדש תיסוב לסין, לגירוש מיליוני מהגרים בלתי מורשים מארה"ב, לכיבוש גרינלנד. אך אם הוא יחפש את פרס הנובל וההסכם ההיסטורי במזרח התיכון, החלק השני בעסקה ייצא אל הפועל. זו סיבה לתקווה עבור משפחות החטופים.
אדלסון, התומכת המשמעותית ביותר בנשיא טראמפ לקראת הבחירות האחרונות (אולי לבד מאילון מאסק), הובילה לכך שהנשיא הבין את המצב עם החטופים לאשורו
הימין הקשה, ובפרט הקיצוני, נמצא באבדן דרך מוחלט סביב העסקה. חוץ מלומר מפורשות שהחטופים יוקרבו, בצלאל סמוטריץ' עשה הכל כדי שנתניהו יתחייב לכשלון המו"מ. אמש הוא הוציא הודעה ובה אמירה ש"עזה לא ראויה למגורים" ותישאר כך. מיותר לציין שהפיכת אזור לכזה שאזרחים לא יכולים לחיות בו איננו מטרת מלחמה חוקית בדין הבינלאומי; אבל מבחינת סמוטריץ', לעזאזל עם הצווים בהאג, לעזאזל עם גורל המפקדים והחיילים שנרדפים בעולם, לעזאזל כמובן עם אזרחים חפים מפשע ברצועת עזה. ועל חיי החטופים כבר הבנתם מה הוא חושב. ויש כמובן את סוגיית הרמטכ"ל והנהגת צה"ל. הרי ללא הלחץ הצבאי, וללא ההצלחות בצפון, חמאס לא היה נסוג מעמדתו – אין עסקה בלי נסיגה מלאה מרצועת עזה. ומה עושים נתניהו ובעיקר בן גביר וסמוטריץ'? דורשים את פיטורי הרמטכ"ל הרצי הלוי, שממילא הולך הביתה. אבל לבייס של הימין הקשה צריך לשלם על העסקה; "חייב להיות כבש, או כמה כבשים", בלשון ליכודניק אחד. זה כל כך ילדותי ושקוף, ומבזה כלפי צה"ל והלוי, שיש בציפורן אחת שלו יותר נטילת אחריות מאשר בממשלה כולה. וזהו רק מרכיב אחד בהשתוללות הכללית של הימין הקיצוני.
2 צפייה בגלריה
נתניהו בין סמוטריץ' לבן גביר. לבייס של הימין הקשה צריך לשלם על העסקה
(צילום ארכיון: AP Photo/Ohad Zwigenberg)
הדיון על העסקה חיוני וחשוב. אחרי עסקאות ג'יבריל ושליט, אחרי שאנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים, אסור לשלול טיעונים ארוכי טווח על המשמעות של שחרור אסירים בטחוניים, רוצחים. אם למעלה מ-80% מהמחבלים המשוחררים חוזרים לעסוק בטרור, זה דורש דיון קפדני מאוד. אך לעתים קרובות מי שנושא את הטיעונים נגד העסקה לא מוכן לומר למשפחות החטופים ולציבור את דעתו האמיתית: שאת האזרחים והחיילים הצעירים שנלקחו מבתיהם ובסיסיהם בבוקר חג, ניצולי ניסיון אמיתי של טיהור אתני, נפשות מעונות, צריך להקריב. סמוטריץ', בן גביר וחבר מרעיהם מעדיפים להוליך שולל. ביולי 2024 כתב סמוטריץ' בטוויטר כי "חמאס בקריסה" ו"אסור לעצור עכשיו". חלפה חצי שנה; סינוואר מת. הרבה למעלה מ-100 לוחמי צה"ל נפלו בעזה לבדה, ואלפי פלסטינים נהרגו, רבים מהם לוחמי חמאס, ורבים יותר אזרחים. חמאס לא קרס.
מה שנדרש לישראל הוא רצינות. באמת ובתמים, חמאס לא יכול לשלוט בעזה. נדרשת תכנית אמיתית, מתואמת, בינלאומית וצבאית. מה שנדרש איננו איומים, אלא אסטרטגיה. ושוב – רצינות. אנחנו חייבים את זה למי שיושבו היום ממנהרות חמאס האפלות. אנחנו חייבים את זה למשפחות של מי שנפלו על הגנת המולדת. ואנחנו חייבים את זה לעצמנו.
פורסם לראשונה: 00:03, 19.01.25
