אחריות היא לא דבר שמחלקים וגם לא דבר שלוקחים: היא נמצאת שם בשנייה שאדם נכנס לתפקיד בכיר שבו מקבלים החלטות של חיים ומוות. ובמקרה של הרמטכ״ל ואלוף פיקוד הדרום, מדובר בהרבה מאוד מוות: של אזרחים ואזרחיות, לוחמים ולוחמות אמיצים שניסו לחפות על המחדל וגם של חטופים וחטופות, חלקם עדיין משלמים מחיר בלתי נתפס על כישלון לא ייאמן.
2 צפייה בגלריה
הצהרה של הרמטכ"ל הרצי הלוי - מתפטר מתפקידו
הצהרה של הרמטכ"ל הרצי הלוי - מתפטר מתפקידו
הצהרה של הרמטכ"ל הרצי הלוי - מתפטר מתפקידו
(צילום: דובר צה"ל)
רב-אלוף הרצי הלוי ואלוף ירון פינקלמן עשו את הצעד המתבקש, באיחור לא סביר ולא הגון, שגם מונע מהם את הקרדיט המקובל של ״מוטב מאוחר״. בפרישתם כמעט 500 יום לאחר 7 באוקטובר נגרם נזק אדיר לצבא ובמיוחד לאמון הנדרש בפיקוד העליון, הן מתוך צה״ל והן מתוך הציבור, שעוד לא מבין מה קרה בלילה ההוא וביום שאחריו. אבל עכשיו תיבת הפנדורה לא תסתפק בפתיחה עדינה ומהוססת: הימים יחלפו והאמת העכורה תציף את המרחב, ותסביר למה כל כך הרבה קצינים וקצינות התאכזבו לראות איך כל מה שלימדו אותם בבה״ד 1 על ערכים ורוח צה״ל קרס כמו מגדל גפרורים. חלק מהמאוכזבים כבר נטש את הצבא ואחרים העדיפו תפקיד אחורי ופחות משפיע: הם ראו איך זוהמו התחקירים וכיצד שיטת המינויים נוצלה לטובת כסת״ח.
את נאום הכישלון האישי של הלוי הוא נשא בקיבוץ מפלסים בנגב המערבי, ובכך אימץ את עצתו של שמעון אלקבץ, שאיבד את בתו ובן זוגה בטבח. ״אני נושא ואשא את הכישלון עימי לשארית חיי״, אמר הלוי, שגם ביקש להדוף את תיאוריות הקונספירציה המשתוללות, לפיהן יש מי שסייע לחמאס לבצע את הפשעים האיומים והמבחילים: ״אני יכול לומר בביטחון כבר כעת - איש לא הסתיר מידע, איש לא ידע את העומד להתרחש, איש לא סייע לאויב לממש את אכזריותו".
הלוי צודק: לא הייתה ״בגידה מבפנים״, אלא חידלון שכמותו לא דמיינו גם מבקרים חריפים של המטכ״ל, בסיוטים הגרועים ביותר. הדרג המטכ״לי התרסק בלילה ההוא: זה מתחיל בהלוי וראש השב״כ רונן בר, ועובר לראש אגף המבצעים אלוף עודד בסיוק, מפקד פיקוד הדרום פינקלמן, ראש המרחב הדרומי בשב״כ וקצין המודיעין הפיקודי. כל מי שעוד לא התפטר ייאלץ לעשות זאת, ויפה לא שעה אחת אלא שנה אחת קודם.
את תמצית הכישלון בליל 7 באוקטובר ניתן למצוא בציטוט מתוך סיכום הרמטכ״ל לדיונים המיוחדים עקב ״אותות״ שהראו כי משהו מתרחש: ״הרמטכ״ל עמד על חשיבות השמירה על המקורות וההתנהלות הזהירה, לרבות לאור האפשרות לפיה הצד האדום בוחן את מידת החדירות שלו״. זה היה בארבע בבוקר, והלוי באמת חשב שהחלפת כרטיסי ה-SIM הינה תרגיל. לכן גם קבע הערכת מצב לשמונה בבוקר ולא העיר את ראש הממשלה ושר הביטחון דאז. זה לא שחטיבה בשטח פעלה בחוסר ערנות והדרג הבכיר הגיב באיחור: הפאשלה הגיעה מהצמרת, והמשיכה גם לתוך השבת הארורה, כשהצבא איבד לחלוטין את הקשר עם השטח לאחר שאוגדת עזה הוכרעה, הגיע באיחור ליישובים (ולניר עוז לא הגיע בכלל), וחיל האוויר שתוקף באיראן ובתימן לא הצליח למזער את ממדי האסון.
כל צוער טרי יכול להסיק מהתיאור הנ״ל, שאין לראש אמ״צ בסיוק וראש חטיבת המבצעים אז, תא״ל שלומי בינדר, מה לחפש בצבא חפץ חיים. אולם בינתיים לא רק שבסיוק טרם התפטר, בינדר אפילו קודם בדרגה ומונה לראש אגף המודיעין. התחקיר בעניינו לא פורסם ברבים, אבל להלוי זה לא הפריע. ולא רק שלא הפריע: כעת אנחנו חושפים שאת התחקיר בעניין בינדר ביצע תא”ל (במיל’) רלי מרגלית, חבר קרוב של בסיוק. מילא, אילו מרגלית היה בעל רקע מתאים באגף המבצעים. אבל מרגלית לא כיהן בתפקיד דומה, מה שהופך את הזיכוי של בינדר בתפקיד לחסר ערך, בהמתנה לחקירה נקייה מכל רבב. אפילו למראית עין, היה ראוי למנות אלוף במיל׳ שכיהנו בתפקיד, למשל סמי תורג׳מן או איציק תורג׳מן. אבל בצבא הלכו על שיטת ״חבר מתחקר חבר״ ולעזאזל המנהל התקין והשקיפות. בכלל, סוגיית התחקירים היא כתם מכוער על מורשתו של הלוי: כפי שנכתב כאן שוב ושוב, בצבא קיימת תרעומת קשה על הלוי, וגם החיכוך עם מבקר המדינה לימד לא מעט על הפער בין הדיבורים הגבוהים של הלוי ודובר צה״ל על חשיבות התחקירים לעומת המציאות.
גם המלחמה עצמה נושאת עמה חטאים שהרמטכ״ל חייב להכות עליהם: צה״ל נחל הישגים בעזה אך לא השיג הכרעה צבאית. יש לכך גם סיבות מדיניות, אולם גם בניהול הקרבות והמבצעים חלו שגיאות חמורות, שמהדהדות את הכשלים של 7 באוקטובר. לא מיותר לציין בהקשר הזה שאת המלחמה ניהל הלוי בפורום מצומצם שכלל את אלוף פיקוד הדרום, ראש אגף המבצעים, ראש אמ״ן בינדר, אלוף פיקוד צפון אורי גורדין (אותו ניסה הלוי להכשיר לתפקיד סגנו) וגם דובר צה״ל, תא״ל דניאל הגרי. סגן הרמטכ״ל, אלוף אמיר ברעם, לא נכלל בפורום המכובד והרעל בינו לרמטכ״ל פעפע לאורך ולרוחב הצבא.
הסכם הפסקת האש שהושג בעזה הוא רק תחילתו של סגירת החוב המוסרי לחטופים ומשפחותיהם, אבל הוא גם סמל של אכזבה צבאית
לכן חשוב לומר, שהסכם הפסקת האש שהושג בעזה הוא רק תחילתו של סגירת החוב המוסרי לחטופים ומשפחותיהם, אבל הוא גם סמל של אכזבה צבאית, לאור כמות החימושים והכוחות שהוטלו למרחב של עזה, באירוע שההיסטוריה לא ראתה כמוהו ביחס לגודל השטח.
לעומת זאת, הרמטכ״ל זכאי לקרדיט רב על הניצחון על חיזבאללה, שהושג תחילה באמצעות שורת פעולות מרשימות לחיסול צמרת הפיקוד ואמצעים אסטרטגיים של הארגון ואחר כך במבצע הקרקעי, שלא נעדר מחדלים (ובראשם תקרית המבצר שבה נהרגו האזרח זאב ארליך והלוחם גור קהתי ז״ל) אבל אחד לא דמיין הצלחה כזאת לפני כן. גם כאן יש לתהות, כיצד שרשרת של הישגים הניבה הסכם מלא בחורים, שלא בהכרח מבטיח שקט לשנים ארוכות. כשייפתחו הפרוטוקולים נלמד מי התנגד לאיזה מבצע, אבל הלוי ניהל את המערכה בצפון ולכן ראוי לרשום את הישגיה בטור הזכויות שלו, שנותר מלא בתרומה לביטחון המדינה.
למעשה, כעת לאחר שהרמטכ״ל התפטר, הלחץ עובר לרונן בר, ראש השב״כ: אין תחקיר מלא ללא הבנת עומק המחדל בארגון, ולכן גם אין תהליך ריפוי. לציבור מגיעות תשובות מלאות על קריסת המודיעין האנושי בעזה, ההתמכרות לאמצעים טכנולוגיים וגם החלטות איומות בליל האירוע, שיכלו להציל חיים: פיזור פסטיבל נובה, למשל, ושיתוף המשטרה במידע שהגיע בלילה.
התפטרותו של הלוי היא גם רגע השיא בניסיון של גורמים פוליטיים ציניים להפוך את 7 באוקטובר לאסון של לילה אחד. אין מניפולציה זולה מזאת
התפטרותו של הלוי היא גם רגע השיא בניסיון של גורמים פוליטיים ציניים להפוך את 7 באוקטובר לאסון של לילה אחד. אין מניפולציה זולה מזאת. אמת, הדרג המדיני ובראשו ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט לא אחראים למחדל של ליל 7 באוקטובר. מי שהיה ראש הממשלה במשך 15 שנה לפני כן אחראי על מדיניות ההכלה והפנטזיה שאפשר לקנות את החמאס בכסף והעדפתם על פני הרשות הפלסטינית. במדינה מתוקנת, ראש הממשלה היה חייב להכריז על בחירות והקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור הכל ואת כולם.
אבל במשך חודשים נתניהו מעביר את המסר שזה לא בתוכניות שלו, מה שמקרין מאוד על מינוי הרמטכ״ל הבא, כמו גם העמדה בנושא גיוס החרדים, שהפכה מסוגיה חברתית לבעיה ביטחונית בשל היקף ההרוגים והפצועים. מי שיחליף את הלוי, והמועמד המוביל כרגע הוא מנכ״ל משרד הביטחון אייל זמיר (שהיה מזכירו הצבאי של נתניהו וזוכה לאמונו), ייבחן ב-70 עיניים. לכאורה קיימים שני מועמדים נוספים מתוך הצבא: הראשון הוא אלוף אורי גורדין מפיקוד הצפון, אבל הוא נחשב למקורב של הלוי וסיכוייו דעכו דרמטית לאור זהותו של שר הביטחון: עם יואב גלנט, שניצל את חולשת הלוי כדי לכהן בתור רמטכ״ל-על, סיכוייו היו גבוהים יותר. המועמד השני הוא ברעם, שהפסיד הרבה נקודות עם הודעת ההתפטרות שלו. וישנו גם סוס שחור: אלוף רומן גופמן, מזכירו הצבאי של נתניהו, שמעריך אותו מאוד. כיום גופמן הוא האיש החזק במטכ״ל וגם משפיע באופן חריג על הדרג המדיני. גופמן הוא בעיקר אלוף צעיר, רק שנה במטכ״ל. הקפצה שלו לתפקיד הבכיר ביותר בצבא למרות שלא היה אלוף פיקוד ולא סגן רמטכ״ל היא פשוט משהו שלא עושים: צה״ל זה לא המשטרה, ומי שינסה להפוך אותה למשטרה יגלה שככה אולי משיגים נקודות פוליטיות; אבל לא צה״ל משוקם, מנוער ומתפקד. ישאל את עצמו הציבור, אם לא הספיק לנו מזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.01.25