זה יהיה השבוע הראשון בישראל ללא אונר"א, וזו יכולה להיות תחילתו של פרק חדש במזרח התיכון. משום שאחד השקרים שהתרגלנו אליהם הוא שסוכנות אונר"א מטפלת בפליטים הפלסטינים. לא נכון. מדובר בצאצאי הפליטים. וזה היה ונותר האגוז הקשה ביותר בסכסוך. בעיצומה של המלחמה, בדצמבר 1948, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 194, שכוללת את סעיף 11: "הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית". כל נציגי מדינות ערב הצביעו נגד ההחלטה, משום שהיא כללה הכרה בקיומה של ישראל. עכשיו, צחוק הגורל, הפלסטינים מעלים את ההחלטה על ראש שמחתם. אין כאן דאגה לפליטים. כבר בפברואר 1949 אמר סלאח א-דין, שהיה אז שר החוץ של מצרים, ש"הדרישה להשבת הפליטים היא דרישה לחיסול ישראל". מאז ועד היום שום דבר לא השתנה. הדרישה לשיבה הייתה ונותרה דרישה לחיסול ישראל.
בדצמבר 1949, החליט האו"ם על הקמת אונר"א. לא שהיה צורך בהקמת ארגון נפרד. הרי בחסות האו"ם פעל "ארגון הפליטים הבינלאומי" (IRO), שהפך בהמשך לנציבות האו"ם לפליטים (UNHCR). הגופים הללו הוקמו כדי לפתור את בעיות הפליטים. אבל נציגי מדינות ערב דרשו וקיבלו ארגון נפרד, פוליטי, שינציח את הבעיה. היו החלטות נוספות בנושא הפליטים ואונר"א, שהיו אמורות להוביל לשיקום הפליטים ואפילו ליישובם במדינות שבהן הם היו. מדינות ערב, למעט ירדן, דאגו לסיכול כל ההחלטות. הן העדיפו להנציח את בעיית הפליטים והמאבק בישראל. בעשורים האחרונים היו יוזמות שלום. כולן נכשלו. לא בגלל גבולות ואפילו לא התנחלויות. הן נכשלו משום שהפלסטינים אולי רצו מדינה פלסטינית, אבל לא אחת. שתיים. הם רצו שמיליוני פלסטינים לא יחיו במדינה שלהם, אלא בישראל גופא. פארוק קדומי, אחד מבכירי אש"ף ופתח, שהיה מיועד להיות יורשו של ערפאת, סיכם ב-2002 את העמדה הפלסטינית, על רקע ההצעה הסעודית לשלום בין ישראל לכל מדינות ערב, כשאמר: "זכות השיבה חשובה יותר ממדינה". זו הייתה הדרך לסכל את היוזמה הסעודית, ולהפוך אותה ל"תוכנית השלום הערבית", שמציבה את צאצאי הפליטים כמכשול לשלום.
יש הגדרה בינלאומית מקובלת לפליט. מי שקיבל אזרחות במדינה אחרת – אינו פליט. ההגדרה של אונר"א שונה. אינספור צאצאי פליטים כבר התאזרחו במדינות אחרות, בעיקר בירדן. 2.3 מיליון פלסטינים חיים שם, עם אזרחות, אבל אצל אונר"א הם רשומים כפליטים.
אם חפצה נפשנו לדעת מדוע אונר"א לא הקימה אף פרויקט לשיקום – הסיבה נעוצה בעובדה שהמטרה אף פעם לא הייתה שגשוג או שיקום, אלא הריסת ישראל על-ידי שיבה
וההונאה נמשכת: לפי רישומי אונר"א, בלבנון נמצאים 493,207 פליטים. מדובר בשקר. ראשית, כבר במחקר שפורסם על-ידי האוניברסיטה האמריקנית בביירות בשנת 2010, מספר צאצאי הפליטים היה למעשה כ-270,000 בלבד. מאז המספר רק ירד. לפי המפקד הרשמי האחרון, משנת 2017, בלבנון חיים 174,422 פלסטינים, רובם המוחלט צאצאי פליטים. כבר אז 69% מהצעירים בלבנון רצו להגר. הפלסטינים לא רק רוצים. הם מהגרים. כך שאפשר להניח שבלבנון נותרו, לכל היותר, רבע מאלה שעדיין רשומים באונר"א. אבל העולם משלם.
נשמע נפלא? להיפך
רוב ההוצאה של אונר"א בשנים האחרונות היא על חינוך. נשמע נפלא? להיפך. מחקרים חושפים את העובדה שספרי הלימוד של מאות אלפי צאצאי פליטים מטיפים ל"זכות השיבה", לשנאה ולאלימות. אם חפצה נפשנו לדעת מדוע אונר"א לא הקימה אף פרויקט לשיקום – הסיבה נעוצה בעובדה שהמטרה אף פעם לא הייתה שגשוג או שיקום, אלא הריסת ישראל על-ידי שיבה. אנחנו כבר יודעים שעובדי אונר"א השתתפו בטבח 7 באוקטובר ושפעילי חמאס היו ברשימת מקבלי המשכורות של אונר"א. מבנים של אונר"א שימשו את חמאס לצורך ירי רקטות ואחסון אמצעי לחימה, ולפי עדותה של החטופה ששוחררה, אמילי דמארי, היא הוחזקה במתקן של אונר"א.
קצת מאוחר מדי נכנס לתוקפו, שלשום, החוק האוסר על פעילות אונר"א בישראל. החוק התקבל ברוב חסר תקדים של 92 חברי כנסת. צריך לברך שהחיינו. אבל קשה להתעלם מהעובדה שבמשך עשרות שנים העדיפה ישראל הרשמית לשתף פעולה עם הארגון, כדי לשמור על שקט מדומה וכדי שמישהו יטפל בצאצאי הפליטים. טעות היסטורית. בדיוק כמו הטעות במימון חמאס.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיעכשיו, עם כניסת החוק לתוקף, ישראל צריכה, חייבת, להוביל מהלך בינלאומי לסיום ההונאה ששמה אונר"א, ולהעברת הטיפול לנציבות האו"ם לפליטים. שנה, שנתיים, והם לא פליטים. כי זה מה שמקובל אצל כל פליטי העולם. לפי ההערכות, יותר מ-30 מיליארד דולר הועברו לאונר"א מאז הקמתה. בסכומי העתק הללו היה אפשר לבנות מגורים, אזורי תעשייה עם עבודה לכל דורש. היה נשאר גם עודף. עצם קיומו של הגוף הזה הוא איוולת בינלאומית שנמשכת יותר מדי שנים. סגירת אונר"א לא תפתור את הבעיה הפלסטינית. אבל מדובר בצעד ראשון וחשוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.02.25
