פעם ועוד פעם אמר בנימין נתניהו "מדינה פלסטינית". גם ב-2009, בנאום בר אילן. גם ב-2011, בנאום שנשא בקונגרס האמריקאי. גם במהלך המשא ומתן שניהל ג'ון קרי, בשנים 2014-2013, כאשר התגבשה הסכמה להקמת מדינה פלסטינית על "למעלה מ-90 אחוז מהשטחים". וגם, כמובן, בהסכמה הפומבית לחזון המאה של טראמפ, שכלל מדינה פלסטינית על 70 אחוז מיהודה ושומרון.
פעם ועוד פעם הסבירו פרשנים וחוקרים שנתניהו לא מתכוון. הרי גם בימים שבהם הוא כביכול הסכים למדינה, המדיניות של בנייה בהתנחלויות והוספת מאחזים – נמשכה. אלא שיש כמה בעיות עם הטענות הללו. ראשית, גם בימים של אהוד ברק ואהוד אולמרט נמשכה הבנייה בשטחים. ואף אחד לא מפקפק ברצינות ההצעות שלהם. שנית, עם כל הכבוד לפרשנים שמתחזים לפסיכולוגים – להצהרות ולהסכמות יש משמעות אדירה בתהליכים מדיניים. שאם לא כן, כל "כן" יכול להתפרש כ"לא", וכל "לא" יכול להתפרש כ"כן".
הערב אמור נתניהו לעמוד שוב מול אותה דילמה. המשך מלחמת ההתשה בעזה, או עסקת חטופים ואופק מדיני חדש למזרח התיכון. לארה"ב יש אינטרסים כלכליים אדירים במגה-דיל עם סעודיה. לפי הנאום של טראמפ לפני משתתפי כנס דאבוס, סעודיה מתכוונת להשקיע 600 מיליארד דולר בארה"ב. מדובר בסכום משמעותי גם לכלכלה האמריקאית. אני מבקש מהסעודים לעגל את הסכום לטריליון דולר, אמר טראמפ באותו נאום. הנורמליזציה עם ישראל היא חלק מהחזון האמריקאי, ולא רק של טראמפ. סעודיה זקוקה למגה-דיל לצורך הגנה אזורית. למרות חידוש היחסים עם איראן, היריבות בין סעודיה לטהרן נמשכת. איראן מנסה להשיג הגמוניה אזורית, והאסטרטגיה שלה לא השתנתה גם בעקבות המכות שחטפו שתי השלוחות שלה, חמאס וחיזבאללה, כמו גם איבוד האחיזה האדירה שהייתה לה בסוריה. ודווקא בעקבות ההתרחשויות בשנה האחרונה, ישראל הוכיחה את עצמה כנכס אסטרטגי. משום שידה הארוכה כבר היכתה באיראן. והשילוב האסטרטגי של ארה"ב, סעודיה, מדינות המפרץ וישראל – הוא משקל נגד רציני מול איראן.
לישראל יש אינטרס לא פחות קטן, וכנראה גדול יותר, בקיומה של ברית אזורית נגד איראן, שהייתה ונותרה האיום העיקרי עליה. ייתכן שמנהיגי מדינות ערב לא זקוקים להצהרה ישראלית על "מדינה פלסטינית", ואפילו לא על אופק מדיני לפלסטינים. אבל דעת הקהל הערבית דורשת את ההצהרות הללו, כדי להעניק הכשר להרחבת הסכמי אברהם.
עוד לפני הוויכוח הפוליטי – ויכוח לגיטימי – על מדינה פלסטינית, צריך להזכיר שלאמירת שתי המילים הללו תהיה משמעות מדינית, אבל אפס משמעות מעשית
עוד לפני הוויכוח הפוליטי – ויכוח לגיטימי – על מדינה פלסטינית, צריך להזכיר שלאמירת שתי המילים הללו תהיה משמעות מדינית, אבל אפס משמעות מעשית. משום שהפלסטינים קיבלו שוב ושוב הצעות למדינה. והם תמיד דחו אותן. לא רק ערפאת, שדחה את הצעת קלינטון. גם אבו-מאזן דחה את הצעת אולמרט, ובהמשך, ב-2014, הוא דחה את שתי הטיוטות שהוצגו לו על ידי ג'ון קרי וברק אובמה. ובוודאי שהוא דחה על הסף את חזון השלום של טראמפ.
יש טענות טובות נגד מדינה פלסטינית. זו עלולה להיות מדינת חמאס. ולא, אין צורך לשלול על הסף את הטענות מימין, שלפיהן זו עלולה להיות שלוחה איראנית. הסרבנות הפלסטינית רק מנציחה את הסכסוך. היום כבר אפשר להעריך שהסרבנות הפלסטינית מצילה אותנו משלוחה איראנית. וגם אם היינו מניחים שלא רוב הפלסטינים תומכים בחמאס, אלא רק 30 או 40 אחוז – הסכנה בעינה עומדת. מיעוט אלים תמיד משתלט על רוב שחושב אחרת.
כך שנתניהו לא ניצב בפני שום הכרעה על הקמת מדינה פלסטינית. הוא ניצב בפני הכרעה הרבה יותר קלה: האם להוציא מהפה את צמד המילים הללו, שכבר יצא מפיו בעבר. בהתייחס למצבה העגום של ישראל בזירה הבינלאומית, לאמירה כזאת יהיו עוד הרבה יתרונות. העמדה של שונאי ישראל לא תשתנה. אבל עמדה ישראלית מתונה תחזק את ישראל בקרב אלה שהם לא חלק מפלנגות השנאה. כך שלישראל יש רק מה להרוויח מהצהרה מתונה של נתניהו. עדיף לשחרר את החטופים ולבודד את חמאס על ידי ברית אזורית, ולא לבודד את ישראל על ידי שקיעה במלחמת התשה ברצועה.
ייתכן, בהחלט ייתכן, שהמחיר האמיתי שנתניהו יידרש לשלם הוא הפסקת הקמת מאחזים. זו התחייבות שכבר ניתנה בעבר, וישראל הפרה אותה
ייתכן, בהחלט ייתכן, שהמחיר האמיתי שנתניהו יידרש לשלם הוא הפסקת הקמת מאחזים. זו התחייבות שכבר ניתנה בעבר, וישראל הפרה אותה. כל ממשלות ישראל המשיכו עם מפעל ההתנחלויות, והממשלה הנוכחית, בשנתיים האחרונות, הגדילה לעשות. היא שוברת שיאים. ואם תידרש ישראל לשלם את המחיר הזה – וגם תשלם אותו בפועל – זו תהיה סיבה למסיבה. משום שהימין האנטי-ציוני, שתומך ב"מדינה אחת", הוא המוציא לפועל של השמאל האנטי-ציוני, שמטיף ל"מדינה אחת".
בהסכם החטופים הציל אותנו טראמפ מהמשך הכניעה לסרבנות של הימין הקיצוני. עכשיו זה טראמפ עם חזון שלום אזורי. ואולי, רק אולי, הוא יצליח להציל אותנו מהמשך הכניעה לחלום הבלהות, משמאל ומימין, של מדינה אחת. אינשאללה.
