כשנתניהו אמר בישיבת הממשלה השבוע כי לטראמפ ולו יש אסטרטגיה משותפת ומתואמת, הוא תיאר מציאות. נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל הנוכחיים אכן חולקים אותה תפיסה אסטרטגית שתמציתה: לזרוק רעיון גרנדיוזי לאוויר או אפילו לבצע מהלך דרמטי משמעותי בשטח, ואז להמתין זמן מה כדי לאפשר לכל הגורמים להגיב; לראות מה תהיה תגובת הצד שכנגד, כיצד יתייחס הציבור בבית למהלך, מה תהיה התגובה בזירה הבין-לאומית והאזורית ומה יציעו המתווכות כאלטרנטיבה להצעה המקורית; אחר כך להתנהל אינטואיטיבית "על-פי האוזן" (Play it by ear) עד שיושג הסדר קבע כלשהו לבעיה. הוא לא יהיה בהכרח שיא מאווייהם של טראמפ או של ביבי, אבל הם ותומכיהם הפוליטיים יוכלו לחיות איתו.
החיסרון העיקרי של האסטרטגיה הזו הוא היותה נטולת יעד ומטרה סופיים מוגדרים מראש וריאליים להשגה. לכן הם אינם משרתים בהכרח את האינטרסים החיוניים של הביטחון הלאומי או אינטרס לאומי אחר אלא, במקרה זה, בעיקר את האינטרסים האישיים של טראמפ או של ביבי, או של שניהם. חיסרון מרכזי נוסף של האסטרטגיה הזו הוא שהיא מחייבת התנהלות איטית, מבזבזת זמן, וכתוצאה מכך היא גובה מחיר יקר בחיי אדם ובסבל של חטופים, לוחמים שלנו ועזתים לא מעורבים, וצורכת משאבים יקרים בכמויות לא סבירות.
מנגד, לתפיסה האסטרטגית הטראמפיסטית-ביביסטית הזו יש גם שתי מעלות גדולות: היא יוזמת, ולכן לעיתים קרובות היא מוציאה את הצד שכנגד ותומכיו משיווי משקל ומאלצת אותם לקבל כמה מתביעות הצד שיזם את המהלך ההתחלתי. המעלה השנייה החשובה מאוד של התפיסה הזו היא הגמישות בקבלת החלטות שהיא מאפשרת לקברניטים מקבלי ההחלטות. רוב האופציות נשארות פתוחות בפני מי שפתח במהלך. הוא יכול לממש את הרעיון הגרנדיוזי במלואו, לוותר עליו כליל או לעשות בו שינויים מפליגים בלי שיהיה מחויב לתוצאה או הישג ברורים ומדידים שהוגדרו מראש. מה שמאפשר לביבי או לטראמפ להתנהל בהתאם לאינטרסים ולסדר העדיפויות הרצויים להם ובכל מקרה לצייר את ה"בול" (מרכז לוח המטרה) היכן שהחץ פגע. גם אם החטיא את המטרה שהיא החזרת מקסימום חטופים בחיים ושיפור לאורך ימים של הביטחון הלאומי.
נרקיסיסטים אחוזי היבריס
אין זה מקרה שטראמפ ונתניהו נוקטים באותה אסטרטגיה. שניהם נרקיסיסטים אחוזי היבריס שסובלים מביטחון עצמי מופרז שגורם להם להאמין שהם מסוגלים לזהות ולנצל הזדמנויות במעופן ולנטרל סכנות ומוקשים במו"מ. שניהם משוכנעים שכל אחד מהם מסוגל לנהל, באמצעות קומץ קטן של אנשי סוד ואמון, מדיניות בסגנון חופשי שאינה כבולה לתוכנית סדורה ואשר יעדיה מנוסחים בעמימות.
אצל טראמפ, התפיסה האסטרטגית הזו, נטולת "הרגל המסיימת", באה לידי ביטוי בתשובה "We shall see" ("נחיה ונראה" בתרגום חופשי) שהוא זורק לעבר העיתונאים ששואלים אותו, למשל, אם מצרים וירדן יסכימו לקלוט בארצן את מאות אלפי הפלסטינים שיפונו מהרצועה במסגרת תוכנית הפינוי-בינוי שיזם. לכן חשוב מאוד לזכור איך בתקופת נשיאותו הראשונה השיב כך טראמפ לעיתונאים ששאלו אותו אם השיג הסכם על פירוק צפון-קוריאה מנשק גרעיני, ואיך חזר בידיים ריקות ובבושת פנים מפגישות הפסגה הגרנדיוזיות שיזם עם קים ג'ונג-און.
ביבי יותר מנוסה בהתנהלות מול תקשורת עוינת ולא מנומסת, הוא גם יותר זהיר מטראמפ, כי סמוטריץ', סטרוק ובן גביר נושפים בעורף הקואליציה השברירית שתומכת בו. לכן הוא מדבר על "ניצחון מוחלט" ופשוט שותק כשהוא נשאל מה המשמעות של המושג הערפילי הזה ולאן פניו מועדות, למשל, ב"יום שאחרי". נתניהו נותן ליום שאחרי להתגבש, כפי שאומרים השריונרים, "תוך כדי תנועה". בישראל היו יכולים כבר לפני חודשים לא מעטים, כשצה"ל השיג באמצעות התמרון את רוב היעדים שהוגדרו לו, להגיע לעסקה לשחרור חטופים שתיקח מהארגון האיסלאמיסטי הרצחני את סם החיים והשיקום שלו: השליטה בשינוע וחלוקת הסיוע ההומניטרי. אבל נתניהו, בהתאם לאסטרטגיית "נחיה ונראה", העדיף לא לקבוע יעדים ברורים, אלא לדשדש ולהניח לכולם לנחש מהן כוונותיו ובינתיים, תוך כדי המתנה לבחירת טראמפ, לנהל מגעים סודיים ללא סוף ותכלית מעשית עם איחוד האמירויות ומצרים.
בכלל לא בטוח שהסדר היום שאחרי שירקח טראמפ על-פי המתווה שיציעו מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות וירדן, ייתן מענה לאינטרסים הביטחוניים הקיומיים של מדינת ישראל וישפר את ביטחון יישובי הנגב
צריך להודות שבכל מה שנוגע לחטופים, ההמתנה לטראמפ הייתה הימור שהצליח לביבי, כיוון שטראמפ הצליח להטות את הכף לטובת העסקה הנוכחית וכנראה יביא אותה לכדי סיום אחרי שלבים ב' וג'. טראמפ עשוי להביא להתפתחות חיובית גם בסוגיית היום שאחרי בעזה. תוכנית טראמפ לניקוי עזה מעזתים מהלכת אימים על העולם הערבי ולכן, למרות שקלושים הסיכויים שהיא תתממש כלשונה וכרוחה, היא כבר מכריחה את מדינות ערב לעמול על גיבוש אלטרנטיבה לשלטון חמאס בעזה שתאפשר לישראל ולארה"ב להסכים לשיקום הרצועה במימון סעודיה, האמירויות וקטאר. ממה שידוע על המתווה הזה, הוא עדיין אינו תואם את דרישות המינימום של נתניהו ובטח שאינו תואם את שאיפות האגף הימני-לאומני של הקואליציה. אבל הוא יאפשר לנתניהו לתמרן (ולתחמן) ולהחניף לטראמפ עד שישיג את מבוקשו.
רון בן ישיצילום: יאיר שגיאאבל באותה מידה עלול לקרות גם ההפך, וזו המגרעת הבולטת של האסטרטגיה הזו. בכלל לא בטוח שהסדר היום שאחרי שירקח טראמפ על-פי המתווה שיציעו מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות וירדן, ייתן מענה לאינטרסים הביטחוניים הקיומיים של מדינת ישראל וישפר את ביטחון יישובי הנגב. לביבי תהיה אז דילמה. או לחדש את המלחמה על אפו וחמתו של טראמפ או להסביר שלא היה יכול לדחות את המתווה שנשיא ארה"ב הסכים לו ותומך בו ולקוות ששותפיו לקואליציה, הציבור בישראל ובמיוחד תושבי עוטף עזה, יקנו את זה.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.02.25
