בשבוע שעבר ביקרתי במרכז מורשת בגין בירושלים. מדריכה מיומנת הובילה אותי לאורך כל חדרי התצוגה, מלידתו של בגין בבריסק, פולין, ועד פטירתו ומורשתו. התצוגה הייתה זהה לגמרי, מילה במילה, לזו שראיתי כשהקימו את המרכז, לפני 25 שנה. אף על פי כן היה בה חידוש מרעיש: בגין הפך לשמאלן. התמיכה שלו בזכויות אדם, המאבק שלו נגד הממשל הצבאי, והעיקר, הכבוד העצום שרחש למערכת המשפט, נשמעים היום כמו נאום חתרני, קפלניסטי, על סף בגידה.
אין לי שום כוונה להתרפק כאן בגעגועים אל שנות שלטונו של בגין: פוליטיקה לחוד וגעגועים לחוד. שמאלנים שמבקשים לחסות בצילו של בגין מסלפים את העבר, ממש כמו ימנים שמבקשים לחסות בצילו של בן-גוריון. אבל שמחתי לשמוע שמבוגרים וילדים נחשפים למורשת הליברלית של בגין, באמצעות התצוגה ובאמצעות הרצאות באזרחות שהמרכז יוזם בפריפריה. את מרכז רבין בתי-ספר דתיים מחרימים; על בגין עדיין מותר לתלמידים בישראל לשמוע, גם לדתיים.
בדרך חזרה נתקלתי במשפט שפלט אחד ממקורבי ראש הממשלה, יעקב ברדוגו שמו. בגין לא מוצא חן בעיניו, למרות ש”עשה כמה דברים טובים". מה לא מוצא חן בעיניו? הכבוד של בגין למערכת המשפט ולשאר מוסדות המדינה, וההימנעות שלו מהדחת האנשים ששירתו את המדינה עד בחירתו - צמרת הצבא, זרועות הביטחון, השגרירים, הפקידים הבכירים. "טעות ענקית", פסק ברדוגו.
ברדוגו הוא סיפור. זכיתי להכיר אותו בתחילת דרכו, כשעוד היה עוזר, שאוויש קוראים לזה עכשיו, של מקסים לוי, ראש עיריית לוד, ואחר כך, כשעבר ממקסים לאחיו, דוד לוי. הערכתי את השאפתנות והחריצות שלו; הערכתי פחות את המאכעריות, ההערצה לכוח, הבורות. פעם מינה אותו דוד לוי לנהל את אחת הוועדות שנשאה ונתנה עם הרשות הפלסטינית. אוסלו, יעני: הוא חנה אז במחנה השלום. לקחתי אותו לבית לחם, שילמד קצת על הצד השני. בדרך, מול הר חומה וגבעת המטוס, שתי נקודות התיישבות חשובות בירושלים שמעבר לקו הירוק, שאלתי אותו מה הוא רואה. לא היה לו מושג.
אחר כך התמודד עם חקירות פליליות, אחת בחברה למשק וכלכלה של מרכז השלטון המקומי והאחרת במפעל הפיס. הוא המציא את עצמו מחדש, כיזם נדל"ן, והמציא את עצמו במקביל, כפרשן פוליטי אולטרה ימני, עילג אבל אפקטיבי, יצרן כותרות. ואז המציא את עצמו בשלישית, כאחד האנשים הקרובים ביותר לאוזנו של נתניהו. בציבור הליכודי נוהגים לכנות אותו היועץ הפוליטי של ראש הממשלה - אחד מרבים, אבל בכל זאת, כבוד. מתברר שלא הערכתי די את השאפתנות שלו. טעות ענקית.
מי שמשתרע לרגלי השליט מרגיש שגם הוא שליט, וכך מרגישה גם הסביבה. לשכות השרים נפתחו לפניו: הם דימו לשמוע מפיו את רצונו האמיתי של השליט. כך הפכה הצפרדע לשור
בממשלה הנוכחית הוא הגיע לקצה הפירמידה, לשפיץ של השפיץ. פתגם בדואי חכם אומר: "כלבו של השייח' - שייח'". רוצה לומר, מי שמשתרע לרגלי השליט מרגיש שגם הוא שליט, וכך מרגישה גם הסביבה. לשכות השרים נפתחו לפניו: הם דימו לשמוע מפיו את רצונו האמיתי של השליט; הם קיוו שיגיד עליהם מילה טובה באוזניו, שיגיד מילה רעה על אויביהם, שיהלל אותם בשידוריו. הבכירים, גם בצבא, גם בזרועות הביטחון, ראו אותו יוצא ונכנס באקווריום, קודש הקודשים של לשכת ראש הממשלה. הם מיהרו להזמין אותו אליהם, לתדריך מסווג, לשיחת נפש.
כך הפכה הצפרדע לשור. כשחשבתי על דרך להמחיש לקורא את תופעת ברדוגו, האיש הראשון שעלה על דעתי היה אילון מאסק. ברדוגו חף מהגאונות היזמית של מאסק ובינתיים רחוק מאוד ממאות המיליארדים שצבר, אבל השימוש האגרסיבי שעושה מי שלא נבחר בכוח פוליטי נמצא שם, היומרה להבין בנושאים שאין לו מושג בהם נמצאת שם, כמוה גם הדמגוגיה הפופוליסטית, יצר ההרס והשאלה מה שייך לעסקים פרטיים ומה לעסקי מדינה. כמו שהטיח בו מיקי זוהר, אחד משרי הליכוד שנפגעו: "אולי יש לך עניינים אישיים או הבטחות שהבטיחו לך - (אתה) מקשקש כל פעם לפי חליל של מאכער אחר".
ברדוגו, כמו מאסק, נמצא עכשיו בכל מקום. באי האזכרה השנתית ללילי ואריאל שרון ז"ל שהתקיימה באחרונה, נדהמו לראות אותו בחווה, אורח לא שכיח במחנה שרון. אם נתאזר בסבלנות נמצא אותו גם בעצרת השנתית ליצחק רבין.
ברדוגו מרבה ללחוש על אוזנו של שר הביטחון החדש, ישראל כ"ץ. הגרי לא בא לו טוב: הוא מוכשר מדי, מקובל מדי, כן מדי, קונצנזוס במדינה שבה השלטון רואה בקונצנזוס איום קיומי
המעורבות שלו בקריירה הצבאית של תא"ל דניאל הגרי, דובר צה"ל, מלמדת כמה נזק, כמה חבלה, יש בתופעה הזאת. ברדוגו מרבה ללחוש על אוזנו של שר הביטחון החדש, ישראל כ"ץ. הגרי לא בא לו טוב: הוא מוכשר מדי, מקובל מדי, כן מדי, קונצנזוס במדינה שבה השלטון רואה בקונצנזוס איום קיומי. באחד משידוריו נדרש ברדוגו לשאלה האם הגרי יקודם לאלוף. "אם היד של כ"ץ תחתום על דבר כזה", אמר, "זאת תהיה הפעם האחרונה שיהיה שר ביטחון בממשלת ימין".
מינוי לאלוף דורש אישור של שר הביטחון. כ"ץ אולי לא מבין בדפ"אוֹת, אבל במינויים הוא מבין. הוא לא יחתום על אלוף להגרי; אייל זמיר, רמטכ"ל בתחילת דרכו, נכנס למלכוד. במבחן התוצאה, במקום לחזק את אמון הציבור בצה"ל זמיר פתח את כהונתו בסדק באמון, בצבא ובו, צה"ל הפסיד קצין מצטיין בתקופה שבה הוא משווע לקצינים טובים, והגרי נצבע שלא בטובתו בצבעים פוליטיים.
הצפרדע במשל של קרילוב לא נעשית לשור: היא מתפוצצת מרוב מאמץ. מעניין מה יקרה לברדוגו ביום שבו לא יהיה לו יותר שור שיעמוד מאחוריו.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.03.25
