בפורים 2025 רעש הנפצים יכול לגרום לטראומה שחווינו השנה לצוף מחדש. מהילדים שלנו, דרך החברים, הלוחמים, ההורים ואפילו אנחנו - כל נפץ הוא תזכורת רועשת למה שכל אחד מאיתנו עבר במהלך המלחמה. השנה, ברמת דיני נפשות - אנחנו חייבים להוציא את הנפצים ממנהגי החג. לתמיד.
כל שנה אנחנו, הפוסט-טראומטיים, מנסים להעלות לתודעה הציבורית את הנזק שרעש הנפצים בפורים גורם לנו. את המאבק הציבורי מובילים בדרך כלל פוסט-טראומטיים שנפגעו במהלך השירות הצבאי שלהם, ואליהם מצטרפים פצועים/ות אחרים ואנשים טובים שמהדהדים את המסר. רוב החברה הישראלית מזדהה ומסכימה, אבל מתייחסת למאבק כמשהו מרוחק, שלא נוגע בה אישית.
הלומי הקרב בקריאה בפורים להפסיק עם הנפצים
(צילום: ירון ברנר)
שֵׁרַתִּי חמש שנים בחטיבת הנח"ל, ועוד עשור עשיתי מילואים. איבדתי חברים, פיניתי חברים אחרים שנפצעו, לחמתי בלבנון וביו"ש. נפצים בפורים, כמו זיקוקים ביום העצמאות, מחזירים אותי לשם. למעשה, כל רעש נפץ שאני שומע, המחשבה הראשונה שעולה לי לראש היא "מאיפה יורים?", ואז לוקח לי עוד כמה שניות להפנים שזה לא אירוע חבלני אלא התנהגות מזיקה. שזה ילד שהדליק "טייגר", ולא מחבל שמדלג בין מבנים כמו בקרב שהיה לנו בסלוקי. כולנו על הקצה. כולנו נפיצים.
השנה זה כבר לא מאבק למען קבוצה קטנה
אבל השנה הסיפור שונה. השנה זה כבר לא מאבק למען קבוצה קטנה שאנחנו חשים אליה אמפתיה; השנה, הסיכוי שהנפץ הזה יגרום נזק אמיתי למישהו שאנחנו מכירים אישית גבוה בעשרות אחוזים.
אם אלה הילדים שלנו, השכן מלמטה, ההורים שלנו ואפילו אנחנו עצמנו, אין ישראלי שלא חווה בשנה וחצי האחרונות חוויה מלחיצה, שלא לומר טראומטית. כולנו רצנו עם הילדים למקלט באמצע הלילה, קפצנו מכל בום. עשרות אלפי משפחות היו דרוכות עד הקצה כשבן משפחה היה במילואים בעומק שטח האויב, כל דפיקה בדלת הקפיצה אותן. מאות אלפי תושבי הדרום והצפון עברו ימים וחודשים של ירי טילים בלתי פוסק, וכדורים ששרקו מעל ראשם ולא דילגו על אף עדה, מגדר או גיל. הטראומה כל כך קיצונית, שיש כיום ילדים בעוטף שנרגעים כשהמורה מסבירה להם שהאזעקה היא רק התרעה על ירי טילים ולא חדירת מחבלים. אפילו הסאונד של מטוס שחג נמוך מהרגיל או אופניים חשמליים שמתחילים לנסוע הפכו לטריגר.
העצבים של כולנו רופפים, אנחנו דרוכים יותר מאי פעם, ואי-אפשר לומר שמדובר בתופעה שולית. זה נמצא בכל מקום, בכל זמן. אני לא מאחל לאף אחד לחוות טריגר בעקבות פיצוץ נפץ. הדופק עולה לשמיים, הצבע יורד מהפנים, כל הגוף נכנס לדריכות פתאומית ומצב חירום. זיעה, זעם, עיוותים. נדרשות כמה שעות כדי להחזיר את הגוף למצב רגוע. עכשיו דמיינו את הילד שלכם במצב הזה, ואת חוסר האונים בלהבין מה קרה לו ואיך אפשר להרגיע. אלה תופעות שבעבר דמיינו אותן בעיקר בקרב לוחמים פוסט-טראומטיים.
אני לא מאחל לאף אחד לחוות טריגר בעקבות פיצוץ נפץ. הדופק עולה לשמיים, הצבע יורד מהפנים, כל הגוף נכנס לדריכות פתאומית ומצב חירום. זיעה, זעם, עיוותים. נדרשות כמה שעות כדי להחזיר את הגוף למצב רגוע
לאחרונה סיפרה לי חברה על אחיינית שלה, בת שנה וחצי, שגרה בעיר צפונית שחטפה טילים מסביב לשעון. לפני חודשיים הם ישבו לארוחת ערב רגילה בבית, ופתאום מישהו גרר מזוודה בדירה שמעליהם. גלגלי המזוודה שנוסעים על הרצפה נשמעו כמו מטוס שממריא. התגובה של האחיינית הייתה מיידית וקיצונית: הייתה לה בעתה אמיתית על הפנים, היא כמעט הפילה את עצמה מכיסא התינוק.
לא ברור לי איך הנושא הזה הוא עדיין משהו שצריך להיאבק עליו, אבל גם בישראל 2025 מוכרים נפצים ומשתמשים בהם. התופעה קיימת, בעיקר בקרב בני נוער שעוד לא מבינים עד הסוף את ההשלכות של הרעש שהם גורמים.
ירון אדל צילום: רומי ארדןהשנה זאת בעיה של כולנו, ממש של כולנו, ואנחנו צריכים לפעול כדי להוקיע את התופעה הזאת. ראשי ערים - הגבירו אכיפה וקנסו את בעלי העסקים בעיר שלכם שמוכרים נפצים. הורים - פקחו שמונה עיניים על מה שהילדים שלכם קונים והסבירו להם את החשיבות בצורה נחרצת. מורים - אל תצאו לחופשת פורים לפני שאתם מנהלים שיח מעמיק עם התלמידים שלכם, ומסבירים להם כמה נזק גורם נפץ אחד שהם מפוצצים באמצע שכונת מגורים.
אנחנו גם ככה על הקצה - הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו בפורים הקרוב זה עוד רעשים של פיצוצים וזיכרונות של בהלה על הראש.
שיהיה לנו פורים שמח, ובעיקר רגוע.
ירון אדל הוא מייסד-שותף ומנכ"ל של עמותת הלם קלאב
פורסם לראשונה: 00:00, 13.03.25
