גם בימים שיש בהם כל כך הרבה סיבות להתקומם, יש מקרים שבהם הנפש רותחת ולא מוצאת מנוחה. זה קרה השבוע, כשהגיעו לעינינו תמונות מחתונה שהתקיימה במישור אדומים, כשבנו של ראש ישיבת "עטרת שלמה", הגאון רבי שלום בער סורוצקין, נישא לנכדתו של הגאון, רבי יצחק סולובייצ'יק.
אל האירוע הגיעו רבבות בני ישיבות ואברכי כוללים, ביחד עם רבנים גדולים וראשי ישיבות, שחגגו שעות ארוכות על הטריבונות בשירה וריקודים.
נעזוב את זה שבזמן מלחמה, כשהצפון רותח והדרום עדיין בוער, כשאלפי חיילים מסכנים את חייהם, 59 חטופים וחללים עדיין במנהרות חמאס ותושבי הצפון והדרום המפונים לא שבו עדיין לבתיהם; כשאנשים שנשלפו מחייהם ונלקחו למילואים נשחקים תחת מצבם הכלכלי ומשפחות מתפרקות – בזמן הזה מקפצים להם אלפי אברכים כאילו כלום לא נוגע בהם ולהם. מה שממש העלה את לחץ הדם היה השיר שהם בחרו לשיר בעיצומו של האירוע: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים".
זה נצעק בהתלהבות, שלא לומר באקסטזה, כמו שרק אצבע משולשת יכולה להיות, בייחוד לנוכח צווי המילואים שנשלחים ממש בימים אלה בפעם הרביעית או החמישית
למותר לציין שזה נצעק בהתלהבות, שלא לומר באקסטזה, כמו שרק אצבע משולשת יכולה להיות, בייחוד לנוכח צווי המילואים שנשלחים ממש בימים אלה בפעם הרביעית או החמישית, ואחרי שצה"ל הודיע שהוא זקוק מיידית ל-12 אלף חיילים בסדיר.
חשבתי על חיילי המילואים. שאלתי את עצמי על מה בעצם מבוסס המודל הזה שלפיו השליש של היחידה שולח צו לאיש המילואים והוא מתייצב. צו לקוני, שלא מפרט את הצורך אלא רק את הגִזרה, התאריך ומשך ההתייצבות. ככה פשוט. בימים רגילים נקראו חלק מאנשי המילואים לתקופות של 30 ואפילו 50 ימי מילואים בשנה. מפקדים נדרשו ליותר, כמי שמכינים את הגדוד לתעסוקה המבצעית, לאימון או תרגיל.
אבל בבסיס המודל הייחודי הזה התקיימה ההנחה שזהו צורך ביטחוני שאנשי המילואים נושאים על כתפיהם, ושמאחר שרק מיעוטם של הגברים בישראל עושה מילואים וברבות השנים הולך ופוחת מספרם – נוסף לצורך הביטחוני מעין הסכם לא כתוב שלפיו אנשי המילואים מסכימים להתייצב בידיעה שהמדינה מעריכה את פועלם, תפצה אותם בגין פגיעה כלכלית ותסכן את חייהם רק במקרים שבהם מוצו כל האפשרויות האחרות. וכמובן שאם ייפצעו או ייהרגו או ייפלו בשבי, המדינה תעשה הכול, אבל הכול, כדי להשיבם הביתה ולשקמם. כי כך חונכנו, על זה גדלנו. ככה היה כל השנים.
אומנם מעת לעת נחשפו חריגות מההסכם הלא כתוב. חיילי מילואים לא צוידו כהלכה במשימות מסכנות חיים, חיילי מילואים לא זכו לפיצוי הוגן בגין הנזק הכלכלי שנגרם להם, חיילי המילואים לא היו מבוטחים כנדרש למקרה של אובדן כושר עבודה או פגיעה נפשית וכמובן – חיילי המילואים במקרים לא מעטים לא היו מאומנים וכשירים למילוי משימתם. ובכל זאת המודל המקרטע הביא אותנו עד 7 באוקטובר, שם נחשף הבלוף הגדול.
הסתבר שצבא המילואים קטן מכדי לספק תשובה מספרית ואיכותית לכל החזיתות שנפתחו מולנו בבת-אחת. הכרסום המתמשך וחוסר השוויון בנטל אילצו את צה"ל בשנה האחרונה לזמן את אנשי המילואים הלוחמים ותומכי הלחימה לתקופות של מאות ימים בשנה
הסתבר שצבא המילואים קטן מכדי לספק תשובה מספרית ואיכותית לכל החזיתות שנפתחו מולנו בבת-אחת. הכרסום המתמשך וחוסר השוויון בנטל אילצו את צה"ל בשנה האחרונה לזמן את אנשי המילואים הלוחמים ותומכי הלחימה לתקופות של מאות ימים בשנה. הנזק הנפשי והכלכלי לנושאים בעול הזה ולבני משפחותיהם לא ישוער, ואנו עדים היום רק לקצהו של קרחון.
את הקרן שילמנו. הריבית עוד לפנינו.
בימים אלו, אנשי מילואים קיבלו לבתיהם צווים חדשים. צה"ל נערך להמשך לחימה בעזה. כעת כבר ברור שהמשך לחימה בעזה אינו משרת את השבת החטופים אלא להפך. הוא מסכן את חייהם.
המשך לחימה משרת רק מטרה אחת: שלמותה של הקואליציה ושרידותו של ראש הממשלה. או במילים אחרות: ממשלת ישראל בוחרת להקריב את בניה בסדיר, במילואים ובשבי חמאס לטובת שלמות הקואליציה.
וממש בימים אלה גם נדון בכנסת חוק השתמטות החרדים. חוק שינציח את חוסר השוויון ויגדיל את הנטל על המשרתים בסדיר ומילואים. בו-בזמן מתחזקים הקולות בדבר הצורך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, שהיא ורק היא, תסיר את הספקות, תחשוף את הכישלונות ותמליץ המלצות שימנעו טעויות בעתיד.
נראה לי ראוי שאנשי המילואים ישקלו מחדש את החוזה הבלתי כתוב שיש להם עם המדינה. אם שני הצדדים עומדים בו. ואם לא – אולי כדאי שישקלו אם הם מתייצבים גם הפעם.
עתידה של המדינה נתון הפעם בידיהם של אנשי המילואים.
•••
אתמול השלים גדעון סער את המהלך שהתחיל (מי יודע מתי), עם הפרסום על כך שהוא ואלקין חוזרים לליכוד. זה היה רק עניין של זמן שלא היה אמור להפתיע אף אחד, אז אולי התחושה שעברה בגרון לא הייתה של הפתעה, אלא יותר של בחילה. פרשנים בטוחים שהם יודעים הכול על נפשו של הפוליטיקאי. סער הוכיח, לפחות לי, שאנחנו לא יודעים כלום.
לפי איך שזה נראה השבוע, הבא בתור עוד יכול להיות בני גנץ. לטובת המדינה, כמובן. כמו סער. גנץ, שהשבוע פרגן לנתניהו בגדול על המדיניות שלו. "הסדרת נושא הגבול היבשתי עם לבנון, ממקום של עוצמה", כתב גנץ, "הוא מהלך נכון ומתבקש שיכול לתרום ליציבות האזורית ואף למסד מנגנון של הידברות מדינית עם מדינת לבנון".
יש מי שיגידו "מה כל כך נורא לפרגן לביבי כשמגיע לו?" אז לכל מי שאומרים – נסו לדמיין באיזה עולם היה קורה להפך. כלומר, מה היה צריך לקרות כדי שנתניהו יפרגן לגנץ. הרי גם אם גנץ היה כובש את עזה ומקים התנחלויות על שם כל חברי הכנסת מהימין, נתניהו לא היה מוצא מילה טובה להגיד עליו.
זה גנץ שלנו, שאתמול העניק משלוח מנות לכבוד פורים לח"כ אלמוג כהן מעוצמה יהודית. בתמורה, העניק לו כהן את הספר "חזון ופגיון", של הסופר המהולל מיכאל בן ארי, שנפסל להתמודד לכנסת בגלל גזענות
אבל זה גנץ שלנו, שאתמול העניק משלוח מנות לכבוד פורים לח"כ אלמוג כהן מעוצמה יהודית. בתמורה, העניק לו כהן את הספר "חזון ופגיון", של הסופר המהולל מיכאל בן ארי, שנפסל להתמודד לכנסת בגלל גזענות. גנץ המנומס לקח את הספר, התבונן והניח אותו על שולחנו, כשהוא אומר בחיוך למצלמה שהוא ואלמוג לא מסכימים על הרבה דברים. אבל האחדות. האחדות.
למה, למה לא יכול היה לקרות שגנץ יעניק לאלמוג את ספרו של שמעון פרס "המזרח התיכון החדש"?
