הדרך בה פתחה ישראל את המלחמה הזו מזכירה, יותר מכל מלחמה אחרת, את מלחמת ששת הימים. כמו ב-1967, ההתחלה הייתה מכה אווירית נרחבת שמובילה לשליטה יוצאת דופן, בלתי צפויה, בשמי האויב; קריסה כזו שיכולה להוביל להכרעה. ואלופי המטכ"ל יוסיפו: הסרת איום קיומי, כמו בששת הימים.
ההצלחות המבצעיות מזהירות. שלושה אלופים הובילו את תכנון המבצע הזה, תחת הרמטכ"ל זמיר. הראשון הוא ראש אגף מבצעים, עודד בסיוק. השני הוא ראש אמ"ן שלומי בינדר, והשלישי תומר בר, מפקד חיל האוויר. כולם היו קורבן לתאוריות קונספירציה אחרי 7 באוקטובר; בשעה שהוטחו בהם השקרים ברשתות חברתיות, הם עמלו על תכנון מבצעי מהודק ויצירתי.
הביצוע עולה על כל ציפייה אפשרית. אני משוחח כבר יומיים עם פרשנים בעולם ומומחים צבאיים. הם המומים מהשליטה האווירית המוחלטת של ישראל, מההפתעה, התחבולנות.
דוגמה: הרפובליקה האיסלאמית הכינה תוכנית הרתעה מפורטת למקרה של מתקפת פתע. משגרים ניידים ואחרים הועמדו בכוננות קבועה לשיגור מאות טילים בליסטיים על ישראל, כדי לשבש מתקפה אפשרית נגד מתקני הגרעין ולפגוע בבסיסי צה"ל. המשגרים הללו היו מוכנים בעת שישראל יצאה להתקפת הפתע שלה. לכן הוחלט להעיר את כל מדינת ישראל ב-3:00 לפנות בוקר. אך מהסיבה הזו בדיוק, תוכנן המבצע כך שיחסל במהלומת הפתיחה את הדרג הפיקודי באיראן. "מה שהתרחש", אומר בכיר בצה"ל, "הוא שלא היה מי שייתן את הפקודה למשגרים לשגר לעבר ישראל. רוב צמרת הפיקוד הרלוונטי נהרגה, כולל הפיקוד העליון של חיל האוויר האיראני. עד שהאיראנים התעשתו, גם המשגרים שלא נפגעו הושמדו בידי חיל האוויר".
עד כאן דברי ההלל. בין ההשוואות ההיסטוריות הללו ובין המציאות חיה האמת המורכבת. ובאמת הזו יש טילים בליסטיים, עורף שנאנק תחת מלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר וכעת הוחרפה, וגבולות הכוח. כאשר השורות הללו ייקראו, כבר נדע איזה לילה עבר על כולנו, ומה קרה בו. העורף הישראלי מתוח עד הקצה. ואלה לא רק אנחנו. הנשיא טראמפ העיר אתמול בפוסט ברשת החברתית שלו שהמלחמה צריכה להסתיים; הדברים כוונו בעיקר כעקיצה לוולדימיר פוטין, אבל מומלץ לא לזלזל בהם. יש על הנשיא לחץ משמעותי מהימין בתנועתו שלו, שלא להיגרר למלחמה.
ישראל פנתה ארה"ב להצטרף למהלך המסיים של ריסוק תוכנית הגרעין האיראנית, ולהכות בפורדו. אם הנשיא טראמפ יכריע נגד, ישראל תעשה כמיטב יכולתה לבדה
כאן מצויה הבעיה: את מה שישראל החלה, ארצות-הברית יכולה לסיים. למעלה משתי יממות אחרי שהחלה המלחמה, האמירה הזו נכונה פעמיים. פעם אחת, הכוונה היא טקטית. ישראל פגעה באזורים קרובים לעיר קום, אך אתר פורדו עצמו טרם טופל עמוקות בידי חיל האוויר. יכולתו של חיל האוויר לתקוף באפקטיביות בפורדו קיימת, אך מוגבלת – לדברי גורמים בכירים לשעבר במערכת הביטחון. לעומת זאת, המפציצים האסטרטגיים של ארה"ב, אלה שנמצאים בבסיס דייגו גרסיה, יכולים לעשות זאת באופן מרשים. ישראל פנתה לארהב להיות ב"מכת הסיום" של השמדת פורדו. אם הנשיא טראמפ יכריע נגד, ישראל תעשה כמיטב יכולתה לבדה.
ארה"ב צריכה לסיים לא רק מבחינה טקטית, אלא גם אסטרטגית. ההצלחה המדינית החשובה ביותר של בנימין נתניהו בקריירה שלו הייתה שכנוע הבית הלבן לתת אור ירוק לתקיפה באיראן. זו הייתה המורשת שרצה ליצור לעצמו, ובלי האור הירוק – התקיפה לא הייתה מתרחשת. אך זה לא נגמר בזה. מלחמות לא נמדדות במכת הפתיחה אלא בתוצאת הסיום. בעוד כמה ימים, צה"ל יודיע לדרג המדיני שרוב המשימה הראשונית הושלמה. איראן מדינה ענקית, והיא מדינת האויב המרכזית של ישראל. אפשר תמיד למצוא עוד ועוד מטרות עבור חיל האוויר, בלי סוף. אך הפגיעה בתוכנית הגרעין, ביכולת הבליסטית ובמרכיבים נוספים בכוח האיראני תהיה מקסימלית – בהתחשב במגבלות. במצב כזה, יצטרך הקבינט לחשוב איך לסיים.
דבר אחד די בטוח: האיראנים לא יצהירו על תבוסה ויבקשו סליחה. תרחיש סביר הוא שהמלחמה תסתיים ב"שקט ייענה בשקט", אחרי שצה"ל ישלים את מטרותיו
דבר אחד די בטוח: האיראנים לא יצהירו על תבוסה ויבקשו סליחה. תרחיש סביר הוא שהמלחמה תסתיים ב"שקט ייענה בשקט", אחרי שצה"ל ישלים את מטרותיו. לאחר-מכן, יציע הממשל האמריקני לאיראנים – שוב – הסכם. רק שהפעם יהיו להם הרבה פחות צנטריפוגות ותשתית גרעינית. כמובן שיהיה פער של זמנים בין הדברים; האייתוללות לא ירצו להיראות כאילו הם חותמים תחת איומי אקדח. האם האיראנים יתקדמו להסכם? אולי, ואולי לא. אפשרות אחרת היא שהמשטר האיראני יחריף את תגובותיו, יתקוף מדינות אחרות באזור, ושהמערב יצטרף למלחמה לצד ישראל – עד שטהרן תגיד די. בשתי האפשרויות שמניתי, התפקיד של ארה"ב הוא קריטי. היא זו שיכולה להפוך הישגים מבצעיים מרשימים לשינוי אזורי.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.06.25
