מחבלי חמאס שמרעיבים חטופים בעזה הם בעיניי בני מוות: הסיפוק שהם מפיקים מהתעללות בישראלים חסרי ישע ומהתיעוד וההפצה של ההתעללות ברשת חשוב להם יותר מהמטרות שלשמן הם מחזיקים את החטופים. חמאס מחזיק ב-20 נכסים חיים בעזה. זה מה שנותר לו. במקום לשמור עליהם מכל פגע הוא מרעיב אותם למוות. אילו הדבר נעשה בעיצומן של שיחות, במגמה להגמיש את עמדות ממשלת ישראל, היה במחזה הסדיסטי הזה שמץ היגיון. אבל חמאס מענה ובמקביל מחרים. הוא לא משיג דבר, לבד מהעמקת התיעוב שחש כלפיו כל אדם שליבו במקום הנכון.
הם, חמאס, בני מוות, ושלנו בני עוולה. נתניהו ושופרותיו מרבים להתלונן כל פעם שהזעם על מצב החטופים מופנה כלפיו וכלפי הממשלה שלו. הם היו רוצים שנאשים רק את חמאס, נפגין רק נגד חמאס, ניאבק רק נגד חמאס. אבל אבותינו הקימו כאן מדינה כדי שיהיו כאן ממשלה, צבא, מערכת משפט, שיהיו אחראים לגורלם, לגורלנו. זאת תורת הציונות כולה. מהם, לא מזרים, אנחנו מבקשים פתרון. נתניהו סיכל שלוש פעמים, יש אומרים ארבע פעמים, את הסיכוי להביא הביתה את החטופים כולם. שלא תהיה אי-הבנה: הוא רצה בשובם של החטופים לא פחות מאחרים, אבל בניגוד לאחרים, הוא לא היה מוכן לשלם את המחיר.
הודעת ראש הממשלה לאחר שצפה בסרטוני אותות החיים של רום ברסלבסקי ואביתר דוד
(צילום: רועי אברהם, לע"מ)
אילו היה אומר לישראלים את האמת: זה המחיר ואני לא מוכן לשלם אותו, אפשר היה לחלוק עליו אבל להעריך את כנותו. אבל הוא העדיף להוליך אותם שולל: החטופים אצלו מעל הכל. יומם ולילה; כל מאמץ; ללא ליאות; אני ורעייתי. אתמול, בעקבות ההלם שחטף הציבור למראה הסרטונים שחשפו את מצבם של אביתר דוד ורום ברסלבסקי, הוא הוציא הודעה שבישרה כי אשתו "שבורת לב מהסרטונים הקשים מנשוא". נתניהו יודע על ההרעה במצב החטופים זה חודשים. שום דבר במה שראינו לא צריך להפתיע אותו. אף על פי כן הוא הניח למשא ומתן להיגרר ולהתפוצץ: "ראש הממשלה הביע זעזוע עמוק מהתיעודים", נאמר בהודעה של לשכתו אתמול. כן, התיעודים. לפני המון שנים עשו בהוליווד סרט שנקרא "התנ"ך". הבדיחה שרצה אז פתחה בשאלה: האם קראת את התנ"ך? לא, הייתה התשובה. לא קראתי. אבל ראיתי את הסרט.
חמאס רצה מלכתחילה הסכם כולל, החזרת כל החטופים, שחרור אסירים והפסקת המלחמה. נתניהו לא רצה הסכם כולל: ההתחייבות להפסקת המלחמה הייתה מסכנת את יציבות הממשלה שלו. מה אכפת לך חמאס, אמרו לו. תתחייב להפסיק ואחר כך תחדש את המלחמה. אבל לא אמינותו בעיני חמאס הדאיגה אותו אלא שותפיו סמוטריץ' ובן גביר והנשיא המאוד רגיש לכבודו בוושינגטון. אותם הוא פחד לשקר.
"מתווה ויטקוף" = מתווה נתניהו
כך בא לעולם "מתווה ויטקוף" - מכל בחינה מעשית מתווה נתניהו. הדירוג לא שירת את האינטרס של ישראל ולא את האינטרס של חמאס. הוא נולד כדי למות. בסוף השבוע הודיע "מקור מדיני בכיר" שישראל עושה סיבוב פרסה: עכשיו פניה להסכם כולל. הסיבה לשינוי לא הייתה מצב החטופים אלא המפולת במעמדה של ישראל בעולם והלחץ מוושינגטון. נתניהו החליף את המנעולים לאחר שהסוסים ברחו מהאורווה.
אילו נתניהו היה אומר לישראלים את האמת: זה המחיר ואני לא מוכן לשלם אותו, אפשר היה לחלוק עליו אבל להעריך את כנותו. אבל הוא העדיף להוליך אותם שולל: החטופים אצלו מעל הכל. יומם ולילה; כל מאמץ; ללא ליאות; אני ורעייתי
לפני חודשיים ומשהו, בסוף מאי, נתניהו הורה על החזרת צוות המשא ומתן מדוחא. המהלך תואם עם האמריקאים, שהחזירו במקביל את הצוות שלהם. בארץ פורסם שכל הגורמים הרלוונטיים תמכו בהחלטה. זה לא היה נכון. בצה"ל חשבו שנכון היה להישאר ולעשות מאמץ נוסף. קשה יהיה לחדש את השיחות לאחר שפוצצו. אבל נתניהו התעקש. במשא ומתן עם ערפאת, באוקטובר 1998, באחוזת וואי ליד וושינגטון, הוא חולל את "תרגיל המזוודות": הודיע שעוזבים אבל לא עזב באמת. מאז הוא מאמין גדול בתרגילי מזוודות.
הטעות הגדולה הייתה בהבנת חמאס. ההנחה של נתניהו ושל הצבא הייתה שלחץ על האוכלוסייה יגמיש את חמאס. נתניהו פוצץ את ההסכם עם חמאס במארס 2025, ערב המעבר לשלב ב'. המצור על הרצועה הודק. עד להידוק המצור לא היו תלונות על רעב בעזה - היו בעיקר תלונות על היעדר טיפול רפואי. בישראל הזדעזעו מביזת המשאיות של הארגונים הבינלאומיים: הטענה הייתה שחמאס משתלט על הסיוע. אי לכך, הארגונים הבינלאומיים סולקו והוקמו מחפ"זים - מרכזי חלוקה ופיזור מזון, בניהול חברה אמריקאית מפוקפקת.
מה קיבלנו? קיבלנו קמפיין הרעבה שגרם נזק היסטורי לישראל. הרעבה לא הייתה - רעב היה וכאוס היה והרג אזרחים שחטאם היה שחיפשו אוכל וילדים רזים ואמהות זועקות והכל תועד ושודר וכבש את הרשת. ועכשיו אנחנו מתחננים לארגון הבינלאומיים שיכניסו עוד משאיות ומתחננים למדינות שאנחנו מכנים אותן אנטישמיות שישלחו מטוסים ויצניחו עוד חבילות לעזה הדוויה. נתניהו היה צריך לשאול שאלה אחת בטרם כאוס: מה יותר מזיק לישראל, ביזה או רעב? אבל הוא היה עסוק בשאלות אחרות.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיהיום, יום שני, הממשלה תשוב להתכנס. השרים יחליפו חוויות מצום תשעה באב. בן גביר יספר בגאווה על הפרובוקציה שלו בהר הבית. ואז יסתערו על סדר היום: עוד סידורי אבטחה למשפחת נתניהו; עוד שלב בהדחת היועצת המשפטית לממשלה. בצבא ימתינו להחלטה על ההמשך בעזה: כן עסקה-לא עסקה; כן כיבוש-לא כיבוש. מבצע מרכבות גדעון הסתיים לפני שלושה שבועות, והממשלה טרם הספיקה. החלטה לא תהיה, רק המשך הדשדוש. ו-20 ישראלים ימשיכו להילחם על חייהם, מעונים על ידי בני מוות, מופקרים על ידי בני עוולה.
