מי שחושב שהמתקפה השבוע על הרמטכ"ל קשורה לחילוקי הדעות בינו לבין ראש הממשלה בעניין כיבוש עזה או כיתורה, לא מבין מה מעסיק היום את ראש הממשלה. כל חטאו של זמיר הוא שצה"ל שלח 54 אלף צווי גיוס לבחורי ישיבות ואברכים, וזה מה שפתח עליו את שערי הגיהינום.
זה לא אמור להפתיע אותנו. מישהו חושב שגלנט פוטר ממניעים ענייניים? מחילוקי דעות עם ראש הממשלה בענייני ביטחון? הוא פוטר בגלל חוק הגיוס. וכך היה עם הרצי הלוי ויולי אדלשטיין. הסיפור לא קשור לעזה, לא ישירות ולא בעקיפין.
נתניהו הרי יודע שממשלת ישראל איבדה את היכולת לצאת לעוד מלחמה. לטראמפ נמאס, מנהיגי העולם מתחילים להטיל אמברגו, בזו אחר זו מדינות מתחילות להכיר במדינה פלסטינית. ונתניהו הרי אוהב את הפוזיציה של "עוצרים אותי", "לא נותנים לי". פעם זה היה כחלון, פעם ברק, וגם עכשיו הוא מכין למפרע את אלה שעצרו אותו. שלא נתנו לו לפרוץ ולכבוש.
ראש הממשלה יודע שצבא המילואים הולך ונעלם. שהוא מורכב עכשיו בעיקר מבני הציונות הדתית שמתייצבים בשיעורים גבוהים, ובקבוצה נוספת שאיש אינו מדבר עליה – "המקצועיים". אנשים שנמצאים בבעיה כלכלית ומתפרנסים מהמילואים עצמם. המזכיר הצבאי של נתניהו בטח מעדכן אותו בנתונים שמראים שמכל אוגדה נותרו היום אולי שני גדודים. שאין סרבנות גלויה אבל יש שחיקה אדירה ורבים, כולל מפקדי גדודים, פשוט לא יכולים להתייצב כי המחיר הוא ריסוק המשפחה או התפרקות כלכלית מוחלטת.
אבל גם זה לא מעניין את נתניהו. הבעיה היחידה שלו הייתה ונותרה החרדים.
כשייפתח מושב הכנסת הבא, הוא יצטרך להראות להם שיש נוסח לחוק ההשתמטות שניתן לקדם אותו. אם לא יהיו בטוחים בזה – הם יכריזו מיד על בחירות. ולמה לנתניהו כל כך קריטי להעביר את הפטור מגיוס? כי הוא יודע שאת הבחירות הוא לא יכול לנצח כי אין לו 61 מנדטים. התוכנית שלו היא לא לנצח, התוכנית היא לא להפסיד, ואז למשוך לעוד סבב ועוד סבב, ובלי כנסת, הצעות אי-אמון וכאבי ראש – להישאר ראש הממשלה.
מה שיכול לסכל את התוכנית, זה אי-העברת חוק הגיוס. החרדים לא יסכימו להתגלגל לעוד ועוד סבבי בחירות כשהציבור שלהם מפסיק לקבל תשלום למעונות, או שמונעים מסרבנים לטוס לחו"ל.
כדי לאפשר את הסבבים, נתניהו חייב לשחרר את פקק הסבל של החרדים, לחדש את הזרמת הכספים ולהפסיק את צווי הגיוס.
בשביל זה צריך להעביר את חוק ההשתמטות לפני הבחירות. בשביל זה צריך רמטכ"ל שמשתף פעולה.
•••
הרבה פרשנויות ניתנו השבוע למעשה של שר המשפטים, שהחליף את המנעול על דלת משרדו בתל-אביב כדי למנוע מהיועצת המשפטית להיכנס ללשכה. אמרו ילדותי, אמרו פסיכופט, אמרו אובססיבי, אמרו שנאה פתולוגית למערכת המשפט. אמרו הכל, חוץ מדבר אחד פשוט, שזה האופי של לוין.
אחד מבכירי המנהיגות החרדית אמר פעם שאצל לוין לכל פתרון יש בעיה. האיש פשוט לא יודע לעגל פינות, להגיע לפשרות. וכשזה מגיע לנושא המשפטי – הוא בשיאו
אחד מבכירי המנהיגות החרדית אמר פעם שאצל לוין לכל פתרון יש בעיה. האיש פשוט לא יודע לעגל פינות, להגיע לפשרות. וכשזה מגיע לנושא המשפטי – הוא בשיאו. הוא מורד בסמכות, בטוח שבית משפט לא יכול להתערב בהחלטות הממשלה, ואם זה היה אפשרי, היה רוצה לחזור לימים של בית המשפט שלפני אהרן ברק. הוא מאמין שיצחק עמית השתלט על כיסא נשיא העליון בדרך לא חוקית, לא מכיר בסמכותו של בית המשפט בכל מיני נושאים, בין היתר גם בקביעתו שגלי בהרב-מיארה תישאר בינתיים בתפקידה.
אז הוא, לוין, ייתן לה חדר כדי לשבת ולעבוד? מספיק חטף מהבייס שלו כשלא הצליח להעיף אותה. לפחות עכשיו הם חושבים שהוא גבר-גבר. מבחינתו זו אמירה עקרונית – הסמכות של הממשלה היא עליונה, הממשלה פיטרה אותה ולכן היא מפוטרת.
ושאף אחד לא יתפלא אם יום אחד תרד היועצת לחניון ותגלה שלקחו לה את הרכב.
•••
אפילו פליטי "תקווה חדשה" לא ציפו לקבלת הפנים שחיכתה להם ביום רביעי בגני התערוכה. אפילו הם לא האמינו שגדעון סער, שעזב את הליכוד במה שנראה היה כטריקת דלת והודיע מעל אינספור במות שאינו מתכוון לחזור לשם, בטח לא כשנתניהו עומד בראשה, יחזור כשהוא נישא על תשואות העידוד והשמחה של כ-400 חברי מרכז וראשי רשויות, שאישרו את הסכם המיזוג עם שלושה מתנגדים בלבד.
איזה סיפוק הם בטח חוו כשסער, האיש שספג את המתקפות הקשות ביותר של מכונת הרעל של נתניהו, עמד על הבמה עם כיפה ואמר "כמה טוב לחזור הביתה", כאילו היה חטוף שחולץ זה עתה ממנהרות חמאס, ובירך ברכת "שהחיינו".
רק ירדנה ארזי הייתה חסרה שם לשיר את "הביתה", בערב שבו סער, שהיה ממקימי ממשלת בנט-לפיד – סוגר מעגל של אופורטוניזם וחוזר לשרת את מי שעד לא מזמן הסביר שהוא, נתניהו, שורש הריקבון בישראל
רק ירדנה ארזי הייתה חסרה שם לשיר את "הביתה", בערב שבו סער, שהיה ממקימי ממשלת בנט-לפיד – סוגר מעגל של אופורטוניזם וחוזר לשרת את מי שעד לא מזמן הסביר שהוא, נתניהו, שורש הריקבון בישראל ושהצבא שלו, צבא העבדים הנרצעים והעלובים, זה הליכוד. ועכשיו, לשמוע את מסע החנופה שלו לנתניהו וסריסיו זה אפילו לא מכעיס. זה עצוב.
אבל נראה לי שסער היה הראשון לזהות שהאיש שחייב לו את שרידותו, נשא נאום שלם בעד הסכם המיזוג, ורק דבר אחד הוא שכח לציין: את שמו של גדעון סער. לא גדעון ולא גידון. כלום. הרבה מילים על האופן שבו הוא, נתניהו, מוביל את המדינה, על הצורך באחדות פנימית במחנה הלאומי, אבל אף מילה על שר החוץ שלו, שזו הייתה הזדמנות מצוינת להודות לו, לשבח את הישגיו גם במשרדו וגם בקבינט, ובכלל – לומר לו תודה.
אבל ביבי כמו ביבי. אפילו את זה נתניהו לא יכול היה לפרגן לו. אולי בגלל שהרגיזו אותו קריאות השמחה הקצובות של חברי המרכז, "גדעון, גדעון", ואולי בגלל שידע שלבני משפחתו יהיה קשה לעכל את החגיגה הזאת למי שהוא שנוא נפשם.
איך זה יסתיים? כנראה שכמו שזה מסתיים תמיד אצל נתניהו. בבכי. בטח לא כפי שניבא סער בנאומו, שעוד יבואו ימים והוא יוכל לספר בגאווה לנכדים ולנינים שלו, על ההחלטות שהצילו את ישראל.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.08.25
