אני מבולבלת. לא מוצאת את ידיי ורגליי בתוך ריבוי האינפורמציה, לא מצליחה לגשש בתוך הפלונטר הענק של האינטרסים שמונח לפניי. אני קוראת את הידיעות, מקשיבה לפרשנויות, ולא מצליחה לגשר בין דבר והיפוכו, בין ידיעה אחת לזו שהחליפה אותה, בין מה שרוצים שנבין לבין מה שחשבנו שהבנו.
או באופן יותר קונקרטי: בין כיבוש לעסקה, בין ייאוש לתקווה, בין עסקה חלקית לבין עסקה מלאה, בין מדיניות עקבית למדיניות מזגזגת, בין חמאס "מחוזק" לבין חמאס "בלחץ", בין זה שנענה להצעת המתווכות לבין הסכמה עם "תיקונים קלים".
ואם ללכת יותר אישי: בין יריב "המנעולן" שסוגר את הדלת בפני היועצת המשפטית לממשלה ומסרב ללחוץ יד לנשיא בית המשפט העליון, לבין לוין "המזועזע" מהתנהלותה של ח"כ גוטליב, שכינתה אמש את איש משמר בית המשפט "בהמה", ואת המאבטחים "יודנראט".
צריך רק לקרוא את כותרות העיתונים של היומיים האחרונים, היום שלמחרת המחאה הגדולה שבה האשים נתניהו את קורבנות הטבח כתומכי חמאס ואת המחאות ככאלה שמבטיחות שזוועות 7 באוקטובר יחזרו. ואיך מחרים אחריו שרי הממשלה, שהטיחו במאות האלפים שיצאו לרחובות שהם משחקים לידי חמאס, מחזקים אותו ומעודדים סרבנות. לא, זה לא קמפיין ההרעבה ששיחק לידיו של חמאס, לא התגובות האנטי-ישראליות והאנטישמיות הגואות בעולם, לא גלי ההכרה במדינה פלסטינית גם במדינות שעד לא מזמן היו בעדנו. לכל אלה, לדעת הליכוד, אין כל קשר לחיזוק חמאס. זה הכל המחאה, טמבל.
כמה רוע צריך כדי להגיד למאות אלפי אזרחים, שלרבים מהם יש בנות ובנים שנלחמים בעזה, שהם יצטרכו להילחם שוב ושוב במלחמה עד אין סוף. כמה חוסר בושה צריך, כדי לפנות בין היתר למשפחות החטופים ולהאשים אותם בסיכול עסקה. כמה ציניות צריך כדי ששנתיים אחרי האסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה, נתניהו לא קיבל עדיין אחריות על האסון והוא כבר עוסק בלהטיל את האסון הבא על המפגינים.
והנה, למחרת, כבר מלאו העמודים הראשונים של העיתונים בידיעה שמעידה על היפוכם של הדברים: הדיווחים טענו שחמאס דווקא רוצה עסקה. שהוא נענה להצעה שהונחה בפניו. ונתניהו, שרק יום קודם טען שחמאס מתחזק בגלל ההפגנות, טוען עכשיו ש"חמאס נמצא בלחץ אטומי" – זה מה שאמר לאחר ביקור באוגדת עזה עם שר הביטחון ההתקפי שלו, האיש שאמר על עצמו כי לקח "חלק מרכזי בגיבוש היעדים ויכולות צה"ל לקראת התקיפה באיראן", ועוד כמה וכמה מילים כמו "הנחיתי", "הובלתי", "הצגתי", "גיבשתי", "ביצעתי".
אז למי להאמין, לידו הימנית של נתניהו או לידו השמאלית? לידו הכובשת, או לזו המנהלת משא ומתן? הניסיון מלמד שנתניהו אף פעם לא מתכוון למה שהוא אומר, ולא אומר את מה שהוא מתכוון אליו
אז למי להאמין, לידו הימנית של נתניהו או לידו השמאלית? לידו הכובשת, או לזו המנהלת משא ומתן? הניסיון מלמד שנתניהו אף פעם לא מתכוון למה שהוא אומר, ולא אומר את מה שהוא מתכוון אליו. שכדי לצלוח את נאומיו צריך לבודד את השקרים, חצאי האמיתות, המניפולציות, האינטרסים, ובעיקר את התאווה הבלתי מרוסנת שלו לשלטון. הדבר היחיד שיכול להדריך אותנו, המבולבלים, זה שאין לסמוך על מה שנאמר מטעמו או מטעם מקורביו. חבל גם לנסות לפענח. אי-אפשר לדעת לאיזו אוזן זה נאמר ואיזה אינטרס זה נועד לשרת. ואולי בכלל זה מה שנתניהו רוצה: להגיע למצב שלא משנה מה קורה, הוא יוכל להגיד "ניצחתי". אם יש עסקה – כופפתי אותם באיומיי. אם אין עסקה – לא נכנעתי לתבוסתנים השמאלנים.
במציאות נורמלית ראש ממשלה היה אומר את כוונותיו. במציאות נורמלית – היינו מאמינים לו. אבל במציאות ששוררת בימים אלה, אי-אפשר להאמין לכלום. בימין טוענים שהסיבה שיש הסכמה מצד חמאס זו ההרתעה מפני כיבוש עזה. שהאיום בכיבוש הוא שהביא את חמאס להתגמש. האם כיבוש עזה הוא רק איום כדי ללחוץ על חמאס להסכים למשא ומתן, או שזה מה שנתניהו באמת רוצה כדי לשמר את ממשלת סמוטריץ'-בן גביר?
ויכול להיות שחמאס פשוט נהג הפעם בתבונה ולא חזר למתווכות עם עשרות תיקונים. בכך הוא מכריח את נתניהו להתאמץ לשכנע, למה הוא לא מקבל את ההצעה שחמאס נענו לה.
יש באוויר תחושה שמשהו קורה. שדברים מתרחשים ממש עכשיו מאחורי גבינו. שאולי אנחנו קרובים לעסקה יותר משאנחנו מאמינים.
רגע, עסקה, או רק חצי עסקה?
פורסם לראשונה: 00:00, 20.08.25
