מדינות האיחוד האירופי, ששרי החוץ שלהן התכנסו בסוף השבוע בקופנהגן, זועמות על ארה"ב. הממשל האמריקאי פירסם הודעה רשמית על ביטול הוויזות ל-80 בכירים ברשות הפלסטינית, כולל אבו-מאזן. לא תוכלו להגיע לעצרת האו"ם, קבע מזכיר המדינה, מרקו רוביו, אלא אם כן תעמדו בשורה של תנאים מוקדמים: גינוי עקבי לטרור, הפסקת ההסתה לטרור בספרי לימוד, הפסקת הניסיונות לעקוף את המו"מ באמצעות קמפיינים בינלאומיים – ובכלל זה פניות לבתי הדין הבינלאומיים בהאג, הפסקת המאמצים להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. שלשום שלחה מחלקת המדינה הודעה לקונגרס, על סנקציות נגד ראשי הרשות ואנשי אש"ף, בהתאם לחוק האמריקאי, גם על רקע המשך התשלומים לטרוריסטים ולבני משפחותיהם.
כל אחד מהתנאים שהציבה ארה"ב לפלסטינים מעוגן בהסכמים שהרשות הפלסטינית הפרה. ולא רק ארה"ב. האיחוד האירופי עצמו, פעם אחרי פעם, קיבל החלטות נגד חינוך להסתה בספרי הלימוד, ופעם אחרי פעם הפר את ההחלטות של עצמו. הפעם האחרונה הייתה לפני פחות משלושה חודשים, ב-6 במאי, כאשר הפרלמנט האירופי קיבל החלטה על עצירת המימון לרשות, כל עוד ספרי הלימוד מעודדים טרור. שנתיים לפני כן, ב-10 במאי 2023, קיבל הפרלמנט החלטה דומה. לא עברו שלושה ימים, ומי שהיה אז שר החוץ של האיחוד האירופי, ז'וזפ בורל, החליט שהוא מצפצף על ההחלטה והמימון יימשך, כדי למנוע פשיטת רגל של הרשות.
מה הטעם בחתימה על הסכמים שמופרים?
גם הדרישות האחרות, כמו התנגדות לעקיפת המו"מ באמצעות קמפיינים בינלאומיים ואיסור על פנייה להאג – מעוגנות בהסכמי אוסלו. אירופה טורחת לגנות את ישראל בנוגע לבנייה בשטחים, וזו זכותה, למרות שאין איסור על בנייה בהסכמי אוסלו. אבל אותה אירופה, באופן עקבי ושיטתי, מעניקה לפלסטינים אישור להפר את ההסכמים שעדיין בתוקף. מה הטעם בחתימה על הסכמים, כאשר אירופה מבהירה מראש שההפרה שלהם רק תועיל לרשות. איך, לעזאזל, מישהו חושב שאפשר להגיע לתמיכה פלסטינית בשלום, כאשר אירופה מממנת את ההסתה והחינוך לתמיכה בטרור?
זו לא הפעם הראשונה שהממשל האמריקאי נוקט דרך דומה, של הצבת תנאים מוקדמים לצורך הגעה לעצרת האו"ם. כבר באמצע שנות ה-70 ניסח הנרי קיסינג'ר את התנאים לדיאלוג בין אש"ף לממשל האמריקאי. הם כללו גינוי מפורש וחד-משמעי לטרור, הכרה בהחלטות 242 ו-338, וכן הכרה מפורשת בישראל. רק לקראת סוף שנות ה-80, לאחר שצמרת אש"ף הוגלתה לתוניסיה, ותחילת האינתיפאדה השנייה, ביקש אש"ף לפתוח בדיאלוג עם הממשל האמריקאי.
בנובמבר 1988 היה נדמה שאש"ף עומד בתנאים. המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יר, שזכורה בעיקר בגלל הכרזת העצמאות שהתקבלה שם, הכירה לראשונה בהחלטות האו"ם 181, 242 ו-338. הכיוון היה חיובי. אבל ההחלטות שהתקבלו שם לא סיפקו את ארה"ב. מי שהיה אז שר החוץ של שוודיה, סטן אנדרסון, התגייס למשימת התיווך, ושיכנע את ערפאת למסור הצהרה שבה גינה את הטרור.
מדינות אירופה והאיחוד האירופי הרגילו את הפלסטינים שמותר להם להפר הסכמים, לממן רוצחים ולהמשיך בחינוך להסתה, ובתמורה הם יקבלו גם מימון נדיב וגם הכרה במדינה פלסטינית
מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ורג' שולץ, בדיוק כמו בימים אלה, סירב להעניק לערפאת ויזה כדי לנאום בעצרת האו"ם. בתגובה, ב-13 בדצמבר קיימה העצרת מושב מיוחד בז'נבה, כדי לאפשר לערפאת לשאת נאום. שולץ התעקש על כך שערפאת יצהיר בדיוק את הנוסח הדקדקני שהממשל הכתיב. לאחר יממה של מגעים נוספים, באמצעות אנדרסון, כינס ערפאת מסיבת עיתונאים, שבה הצהיר, בקולו שלו, שהפתרון הוא שתי מדינות לשני עמים, ובכלל זה "מדינה יהודית", היא ישראל. עוד באותו יום, ב-15 בדצמבר 1988, הודיע שולץ שנשיא ארה"ב החליט על פתיחת דיאלוג עם אש"ף.
הדיאלוג נפתח. אלא שמהר מאוד חזר ערפאת לסורו, תמך בסדאם חוסיין והדיאלוג נפסק. לאחר יותר משני עשורים, בשנת 2009, החליטה ועידת פתח, שאבו-מאזן עמד בראשה, על הסתייגות פומבית ורשמית מהצהרת ערפאת. הוועידה החליטה כהאי לישנא: "התנגדות מוחלטת, שלא תהיה ממנה חזרה, להכרה בישראל כ'מדינה יהודית', כדי להגן על זכויות הפליטים ועל זכויות בני עמנו בצד השני של הקו הירוק".
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיהלחץ האמריקאי של אותם ימים יצר מצג שווא של התמתנות פלסטינית. בשעת מבחן, פעם אחרי פעם, הם חזרו לסרבנות. יש הרבה מאוד סיבות לכישלון של כל יוזמות השלום בעשרות השנים האחרונות. העיקרית שבהן היא הסרבנות הפלסטינית להכרה בפתרון של שתי מדינות לשני עמים, שנבעה מטיפוח הפנטזיה על "זכות השיבה", ההסתה בספרי הלימוד והתעקשות על מימון הטרור. לאירופה היה תפקיד שלילי. משום שמדינות אירופה והאיחוד האירופי הרגילו את הפלסטינים שמותר להם להפר הסכמים, מותר להם לממן רוצחים, מותר להם להמשיך בחינוך להסתה – ובתמורה הם יקבלו גם מימון נדיב וגם הכרה במדינה פלסטינית. זה לא ברור שהגישה של הממשל הנוכחי תוביל לשלום. אבל זה ברור לחלוטין שהפייסנות והרפיסות של אירופה – מרחיקות את הסיכוי לשלום.
