ב-6 באוקטובר 2023 מלאו 50 שנה למלחמת יום הכיפורים. צה"ל צבא מסודר: לכבוד האירוע פתחו יומנים; זימנו כנסים. קצינים עמוסי דרגות סיפרו על הלקחים שנלמדו, על הענווה שהחליפה את היוהרה, על השיח הפתוח שהחליף את הסגירות, על הטכנולוגיה שכיסתה את כל החורים. מחדל נוסף לא יהיה, לא בבית ספרנו. ואז בא 7 באוקטובר.
אחד מחברי המטה הכללי סיפר לי שכאשר יצא מהבור, בתום 12 ימי עם כלביא, המבצע המוצלח באיראן, הוא ראה איך גבם של העמיתים שלו מזדקף. "זה הדאיג אותי", אמר. "חשבתי, הם יהיו בטוחים עכשיו ש-7 באוקטובר היה תקלה רגעית, אפיזודה, האשמים פרשו, הצבא יכול להשאיר את העניין הזה מאחוריו".
מדוע זה הדאיג אותך, שאלתי.
"כי אני חושש מהיבריס", אמר. "ענווה, זה מה שדרוש לנו. אנחנו מחויבים לנהוג בענווה".
דאגתי דאגתך, אמרתי. אז איך אתה מסביר את ההחלטה הכושלת לתקוף בדוחא? האם ההצלחה באיראן לא בילבלה אתכם? האם לא נפלתם בהיבריס שאתה מתריע מפניו?
הוא לא הסכים איתי. ייתכן שהוא מסכים אתי היום, לאחר שנתניהו נאנס, בלחצו של טראמפ, להתנצל באוזני ראש ממשלת קטאר. בכישלון בדוחא יש שמץ נחמה: הוא הבהיר לטראמפ שהוא לא יכול להניח לנתניהו להמשיך בלחימה בעזה בלי סוף. הגיע הזמן להפסיק את המלחמה.
אורכן של מלחמות איננו אסון טבע: הוא מעשה ידי אדם. מלחמת יום הכיפורים נמשכה 19 יום, מהמחדל עד להסכם הפסקת האש. היא התחילה בחשש אמיתי לגורל המדינה, לעצם קיומה, והסתיימה כשצה"ל בלב מצרים וסוריה. מלחמת 7 באוקטובר נמשכת שנתיים. בתחילתה הבהיר הרמטכ"ל הרצי הלוי שהיא תהיה ארוכה. הוא לא חשב שארוכה עד כדי כך, שבתום שנתיים, שלוש אוגדות של צה"ל יילחמו בלב העיר עזה.
הרמטכ"ל ביקר ביום שלישי בעיר. הוא נסע לשם בעקבות האירוע בבית הלבן, בערב הקודם. מפקדי האוגדות והחטיבות התכנסו סביבו. המסר שביקש להעביר היה מורכב: המשך הלחימה כל עוד חמאס לא אמר כן; דריכות מקסימלית, כדי למנוע חטיפה של חייל או אירוע רב-נפגעים ברגע האחרון; הערכות להשלמת כיבוש העיר, במקרה שחמאס יאמר לא.
כאשר מסתכלים על מפת עזה המעודכנת, מה שכבשה ישראל בירוק, מה שנותר בידי חמאס בחום, קשה להבין מדוע כיבוש העיר הולך כל-כך לאט. חמאס נוכח בפינה הצפון מערבית של העיר עזה רבתי - במחנה הפליטים שאטי ובחלקים של שכונת סברה הסמוכה. בהערכה זהירה, הוא תופס עכשיו 15 אחוז משטח העיר, אולי פחות. לאחר שאלפי מחבלים יצאו עם האזרחים דרומה, לאחר שצה"ל חיסל מאות נוספים בלחימה בפרברי העיר, נותר בעיר הגרעין הקשה של חטיבת עזה, לא הרבה יותר מזה. שלושה מפקדים בלבד נותרו בזרוע הצבאית; שניים שרדו בזרוע המדינית.
האוגדות כבר נפגשו זו עם זו בנקודות שונות בעיר. צה"ל שולט באוויר ושולט בים. העיר עזה היא כרגע זירת הקרב הפעילה היחידה. מושקעים בה כל המשאבים, כל תשומת הלב. לכאורה, אפשר היה להשתלט על העיר כולה תוך ימים. האירוע בבית הלבן היה מקבל משנה תוקף. עזה הייתה, מבחינת טראמפ לפחות, ביום שאחרי.
אבל צה"ל לא מיהר. הכוחות תודרכו להימנע בכל דרך מפגיעה בחטופים, מפגיעה בכוחותינו ומהפרות של החוק הבינלאומי בנוגע לאוכלוסייה האזרחית. באוויר ריחפו עוד שתי סיבות אפשריות: האחת, צבא שנגזר עליו לנהל קרב שאיננו מאמין בו לא ממהר לקחת סיכונים; השנייה, כיבוש העיר מעביר את שאלת היום שאחרי מחדרי הדיונים אל השטח, מהפוליטיקאים בחליפות העסקים לחיילים באפודים הקרמיים. דבר אחד הוא להילחם כדי לכבוש; דבר אחר הוא לתחזק כיבוש. את הג'וב הזה הצבא מעדיף להשאיר לאחרים.
מלחמת 7 באוקטובר שינתה את פניה של עזה: ההריסה המכוונת של כל בית, שנולדה מצרכים טקטיים ומייצרי נקם של מפקדים ולוחמים, הפכה בהדרגה למדיניות רשמית. בתים אפשר לבנות מחדש, אבל את הנזק שגרמו התיעודים של ההרס ושל הגירוש קשה מאוד לתקן
מלחמת 7 באוקטובר שינתה את פניה של עזה: ההריסה המכוונת של כל בית, שנולדה מצרכים טקטיים ומייצרי נקם של מפקדים ולוחמים, הפכה בהדרגה למדיניות רשמית. בתים אפשר לבנות מחדש, אבל את הנזק שגרמו התיעודים של ההרס ושל הגירוש קשה מאוד לתקן. מה שהתקבל במערב בהבנה מייד לאחר הטבח התקבל בפחות ופחות הבנה ככל שהמלחמה התמשכה. הפוליטיקאים תרמו את שלהם; גם ערוצי הטלוויזיה שלנו, שהעדיפו לעצום עיניים או להצטרף לחגיגה. יעש בעיה בהסברה, אבל היא רק קצה הקרחון.
הבעיה הגדולה היא שלא מצאנו דרך צבאית להכריע את חמאס בלי לגרום למותם של עשרות אלפי אזרחים ולאסון הומניטרי למיליונים. אולי אין דרך; אולי לא התאמצנו מספיק; אולי הלכנו רחוק מדי בשאיפה שלנו להכריע את חמאס. ההשוואה המתבקשת היא עם המלחמה בחיזבאללה: ארגון טרור שהתפתח לצבא טרור, כולל שליטה על שטח - ממש כמו חמאס. חזבאללה נוטרל בסדרה של מבצעים מזהירים, שראשיתם בסוף יולי וסופם ב-27 בספטמבר 2024, בחיסול נסראללה. רבבות פונו מבתיהם, יישובים ניזוקו קשה, אזרחים וחיילים נהרגו, אבל המטרה הייתה ברורה ובת-השגה והזמן קצוב. המלחמה שינתה את לבנון: השינוי הוא אחד ההישגים הגדולים שלה. בעזה המצב שונה לגמרי. לא בגלל החול ושמש - בגלל שמדובר בפלסטינים.
כיבוש העיר מעביר את שאלת היום שאחרי מחדרי הדיונים אל השטח, מהפוליטיקאים בחליפות העסקים לחיילים באפודים הקרמיים. דבר אחד הוא להילחם כדי לכבוש; דבר אחר הוא לתחזק כיבוש
לאחר טבח 7 באוקטובר לא היה מנוס מלהיכנס למלחמה, כולל תמרון קרקעי. ההתגייסות הייתה מלאה; המסירות, התושייה, אומץ הלב, מעוררי גאווה. אבל את המלחמה אפשר היה להפסיק בהסכם לפני שנה, אם לא קודם. המתווה היה פחות נוח לישראל, אבל חטופים היו חוזרים הביתה במקום להירצח בתל אל סולטן ולוחמים לא היו נהרגים ודעת הקהל במערב - גם בארצות-הברית - לא הייתה פונה לשנאת ישראל, לחרם עליה ועל הישראלים כולם. ההכרה של רוב מדינות העולם במדינה פלסטינית היא תוצאה ישירה של התמשכות המלחמה.
מדוע נתניהו בחר למזמז הזדמנויות לעסקה? זאת שאלה שוועדת חקירה ממלכתית הייתה יכולה להשיב עליה. השערה אחת שאני מקווה בכל ליבי שאיננה נכונה קושרת את מעשיו ומחדליו של ראש הממשלה לעיתוי הבחירות בארצות הברית. נתניהו, כך הטענה, הבטיח לאנשי טראמפ שלא יעזור לביידן ולהאריס בבחירות. לא תהיה עסקה באוקטובר; לא תהיה חגיגה בבית הלבן. עסקת החטופים התבצעה בינואר 2025, חודשיים וחצי לאחר בחירתו של טראמפ, ארבעה ימים לפני כניסתו לבית הלבן.
אם היו הבנות כאלה אינני יודע, אבל אני יודע שכך חושב טראמפ וחושבים אנשיו. מבחינה פוליטית המהלך השתלם: הוא מניב פירות גם היום. אבל המחשבה על המחיר מעוררת צמרמורת.
או שצודק מי שטוען שמשהו קרה לנתניהו: המלחמה שינתה אותו. נתניהו הישן היה חושב פעמיים לפני שהיה מצווה על הצבא להציב רמקולים סביב עזה, כדי לשדר את נאומו; נתניהו הישן לא היה מסתבך בדוחא.
המלחמה דחתה לחודשים אחדים את המשך המהפכה המשטרית. כאשר המצב התייצב היא חזרה לסדר-היום. מתווה שיסיים את המלחמה רק יחריף את צעדי הממשלה: גוש הימין זקוק לאויב משותף, לדבק שיילכד אותו מחדש
המלחמה דחתה לחודשים אחדים את המשך המהפכה המשטרית. כאשר המצב התייצב היא חזרה לסדר-היום. מתווה שיסיים את המלחמה רק יחריף את צעדי הממשלה: גוש הימין זקוק לאויב משותף, לדבק שיילכד אותו מחדש. חזית אחת היא בית המשפט העליון; חזית שנייה ערביי ישראל; חזית שלישית הרשות הפלסטינית. חבר הכנסת (דמוקרטים) גלעד קריב העביר לי בשבוע שעבר מכתב ששלח לנתניהו. הוא טוען בו שבהחלטה חד-צדדית של סמוטריץ', ללא דיון בקבינט, הממשלה הפסיקה להעביר לרשות את כל סכומי הכסף ששייכים לה. החוב, טוען קריב, מגיע למיליארד שקלים וחצי. המטרה היא לגרום לרשות לקרוס. אם טראמפ לא מאפשר לישראל לספח את הגדה, הוואקום שיווצר ייאפשר לישראל לספח את הגדה.
ציטטתי בעבר קצין מילואים שאמר לי, מה המלחמה תעשה לעזה לא מדאיג אותי; מדאיג אותי מה היא תעשה לישראלים.
פורסם לראשונה: 00:00, 06.10.25
