כבר שנתיים שאנחנו ממתינים. ציפייה מורטת עצבים לאזעקות, לטילים, לכטב"מים. לבקשת הסליחה של ראש הממשלה מאזרחיו. לחזרתם הביתה של אלפי הפליטים הישראלים. לפיגוע הבא, שאתמול תפס אותנו ליד בית כנסת במנצ'סטר. לציפייה שוברת הלב לחזרת החטופים הביתה ולסיום המלחמה.
מדינה בהמתנה שאין לה סוף, כמו ב"מחכים לגודו", שנראית לפעמים חסרת מטרה. מחכים למישהו או משהו שאמור להגיע אבל לא יבוא לעולם. והתחושה היא של קיפאון. של חזרה על אותו דבר. של דברים שכבר שמענו וקיווינו להם לפני שנה והם לא קרו. ומי זה בכלל הגודו הזה, לכל הרוחות, מה הוא מסמל. את טראמפ? את נתניהו? את חוסר הוודאות? את התקווה?
ביום הכיפורים הזה המשכנו לחכות. הפעם לתשובת חמאס. האם יקבל את תוכנית טראמפ לסיום המלחמה? האם יצליח נתניהו לסכל את היוזמה כפי שעשה בכל פעם שעלתה אפשרות כזאת ואיתה הפוטנציאל להפלת הממשלה? הרי לא מזמן, לפני קצת יותר משנה, הייתה מונחת על השולחן תוכנית דומה, שנתניהו הצליח לסכל. והנה אותה תוכנית, במחיר מיותר של חיילים הרוגים וחטופים שמתו, ושל גופות שחזרו הביתה והיו יכולות לחזור בחיים. אין ניצחון מוחלט בעזה, אין ניצחון בכלל, ואנחנו המדינה המצורעת בעולם. מה ימנע ממנו לעשות את אותו דבר? יש לו מוטיבציה, יש לו יכולות, ויש לו את סמוטריץ'.
וגם אם נדמה שהנה, משהו הולך לקרות והאיש המוזר הזה מאמריקה שעמד במסיבת העיתונאים ודיבר בעיקר על עצמו, תוך כדי תעופה עצמית ושביעות רצון שעוררה חשק עז לדעת מה הוא לקח שעשה לו כל כך טוב, כשברור היה שטראמפ מתכוון לאכוף עלינו ועל חמאס הסכם שיביא להחזרת החטופים וסיום המלחמה, וכשנתניהו נאלץ להסכים עם התוכנית ואף אמר את זה - אנחנו עדיין ממתינים. לא רק לחמאס. גם לנתניהו.
יש מי שאומרים שאין לו כוונה לממש את התוכנית וכשנגיע לפרטים הקטנים הוא יהרוג אותה. אחרים אומרים, שהוא יעשה את זה כי נוח לו כרגע ללכת לבחירות על רקע תוכנית מדינית והחזרת החטופים. אבל אף אחד, לא אלה ולא אלה, לא מתייחס למה שאמר בתשובה לתוכנית טראמפ, על כך שהוא מקבל אותה, שהוא מסכים, פשוט כי אין ערך למה שהוא אומר. וגם אם הוא רוצה - יש רצון אחד כשהוא שם, עומד נכלם ליד הנשיא האמריקאי, ורצון אחר אחרי שהוא עולה לכנף ציון עם המשפחה ונוחת בארץ.
כמה פעמים כבר היינו במצב הזה שאוטוטו משהו קורה, וכבר ראינו לנגד עינינו את הריביירה העזתית על מלונותיה המפוארים, והעזתים יעקרו מרצון, בטח מרצון, לסומליה, או מדינות עולם שלישי אחרות והתנחלויות ישראליות יתפסו את מקומם
כי כמה פעמים כבר היינו במצב הזה שאוטוטו משהו קורה, וכבר ראינו לנגד עינינו את הריביירה העזתית על מלונותיה המפוארים, והעזתים יעקרו מרצון, בטח מרצון, לסומליה, או מדינות עולם שלישי אחרות והתנחלויות ישראליות יתפסו את מקומם. ומה קרה בסוף עם התוכנית שבימין כבר הרימו עליה שמפניות? הכל התאייד, פרח, נשכח.
ואילו עכשיו יש לטראמפ תוכנית שלא כוללת שיגעונות של טרנספר והתיישבות בעזה, אבל תוכנית שלפני הכל חייבה את התנצלותו של נתניהו בפני ראש הממשלה הקטארי על ניסיון ההתנקשות האומלל בצוות המשא ומתן של חמאס בדוחא.
האיש שעוד לא התנצל בפני משפחות חטופים והורים שכולים על האחריות שלו לטבח 7 באוקטובר ועל המלחמה המתמשכת, שתכליתה היחידה היא לשמור על שלטונו - נכנע ללא שום תנאי לנשיא האמריקאי, שדרש ממנו התנצלות בפני ראש ממשלת קטאר.
דבר אחד ברור: המלחמה הזאת נמאסה על הנשיא האמריקאי עד לקצות שערותיו. זה לא שאכפת לו מהעם הישראלי או העזתי. וכשהוא מזכיר את משפחות החטופים ואת אנשי המחאה שמבקשים ממנו שיעזור - הוא מתרגש בעיקר ממה שהוא מפרש כאהבה אליו. זה מה שהוא רוצה. שיאהבו אותו. בעניין הזה הוא הרבה מאחורי נתניהו, שכבר מזמן לא אכפת לו שיאהבו אותו, לא לו ולא לאשתו, שבגסות וברשעות התעלמה בתחילת השבוע מבני משפחה של חטופים באחוזת הקבר של הרבי מלובביץ', שפונו משם לטובת ביקורה. מה הם נדבקים אליה. מה לה ולהם.
תרשו לי לנחש שאת נתניהו טראמפ לא סובל. עיניו שלו ושל השליח שלו למזרח התיכון, סטיב וויטקוף, נשואות קודם כל לאפשרויות הכלכליות באזור הזה
תרשו לי לנחש שאת נתניהו טראמפ לא סובל. עיניו שלו ושל השליח שלו למזרח התיכון, סטיב וויטקוף, נשואות קודם כל לאפשרויות הכלכליות באזור הזה. הוא איש עסקים, לא עובד סוציאלי. הוא מתנהל בעולם כמו שחקן על במה. כל העולם כולו במה אחת גדולה, והיא שלו. ואולי הוא צודק. מי יעז להתנגד לו.
נתניהו ממתין לתשובת חמאס. עד אתמול בלילה היא לא הגיעה, למרות לחץ המתווכות. אבל לא פחות מאשר לתשובת חמאס, הוא מחכה לתגובותיהם של סמוטריץ' ובן גביר. קשה לראות איך אלה ישרדו את מאות הרוצחים שמשתחררים מבתי הכלא הישראליים, איך הם יגיבו להישארות חמאס בעזה. מה הם יעשו מול חגיגות חמאס כשצה"ל ייסוג, ומול המתקפה של העולם שייכנס לעזה המשוחררת, ויראה את מה שמכנים שם כג'נוסייד הישראלי.
אבל אין להם ברירה. אחרי ששרי הליכוד תמכו בתוכנית טראמפ, אפילו לסמוטריץ' ובן גביר יהיה קשה להתנגד ולהפיל את התוכנית, כשהאחריות למותם של החטופים והמשך המלחמה ייפלו עליהם. בפרט כאשר מיום ליום גדל מספר המתנגדים למלחמה, ובסקרים נרשמת גם בימין ירידה בהמשך התמיכה הציבורית. ועם כל הכבוד, ואין כבוד, לתשוקתה של סטרוק להתיישב בעזה, נדמה לי שעדיין יש הבדל גדול עבור הסמוטריצ'ים והסטרוקים בין חזרה לעזה, לבין החלת הריבונות ביהודה ושומרון. רגליהם אולי בעזה, אבל הלב בגדה המערבית.
אז סטרוק, סמוטריץ' ובן גביר, בואו. אל תבלבלו את המוח. העובדה היא שתחת שלטון טראמפ ואחרי האסון הכי גדול בהיסטוריה של מדינת ישראל, ממשלת ימין מלא-מלא לא הצליחה להחיל ריבונות אפילו על מעלה-אדומים.
ועדיין, השאלה היא מה נתניהו רוצה ומה הוא יכול. הוא לא ייתן שהסמוטריצ'ים יעזבו את הממשלה, גם לא בתמורה לרשת הביטחון שמבטיח לפיד, או לסימביוזה המוחלטת שמציע לו גנץ. הוא לא ייתן להם ללכת, גם אם יוציאו את החטופים להורג בשידור חי.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.10.25
