באוגוסט 1985, שעות ספורות אחרי חיסולו של עובד שגרירות ישראל בקהיר, אלברט אטרקצ'י ז"ל, עליתי על טיסה למצרים. במטוס פגשתי את עמיתי, אריה ארד ז"ל, שעיתון "דבר" שיגר אותו לאותה המשימה. דרכינו התפצלו מיד אחרי הנחיתה – ארד נשאר בשדה התעופה להמתין לארון, ואני מיהרתי אל בית החולים הצבאי במעאדי, שבו התייצבו כל עובדי שגרירות ישראל.
בחצות הלילה חזרנו, ארד ואני, למלון, ועלינו כל אחד לחדרו. כעבור שלוש שעות שמעתי רחש מוזר, וגיליתי כי מישהו תחב גיליון נייר מתחת לדלת, שעליו הודעה מודפסת בערבית: "ארגון 'מהפכת מצרים' יודע שאזרח ישראלי נמצא בחדר". אף שמעולם לא שמעתי על הארגון הזה נבהלתי וצילצלתי לעמיתי ארד, ביקשתי שיבדוק, ואכן, גם הוא מצא נייר כזה עם אותה הודעה. ארד החליט לחזור בבוקר לישראל, ואני צילצלתי אל השגריר משה ששון ז"ל שהודיע שהוא שולח מכונית – "ואת מגיעה להתארח אצלי בבית".
כעבור שנתיים התברר שה"מנהיג" של ארגון "מהפכת מצרים" – שלקח אחריות על ההתנקשות באטרקצ'י, כמו גם על הפגיעה בדיפלומט הישראלי צבי קידר ליד ביתו בקהיר ועל הרצח של אטי טל אור, אשתו של קב"ט השגרירות גיל טל אור, בפיגוע מחוץ ליריד הסחר בקהיר במארס 1986 – הוא לא אחר מאשר ד"ר ח’אלד עבד א-נאצר, בנו הבכור של נשיא מצרים המיתולוגי גמאל עבד א-נאצר. אחרי שהתובע המרכזי בקהיר גזר עליו מוות בתלייה, דאגו השלטונות להבריח אותו בחשאי ליוגוסלביה.
באותו זמן הוזמנתי לראיון אצל הנשיא חוסני מובארק, והשיחה התמקדה ב"מהפכת מצרים" ובבנו של הנשיא הקודם. מובארק הציג בפניי את הבעייתיות בכך שמצד אחד נגזר על בנו של נאצר עונש מוות, ומצד שני הוחלט להרחיקו בשקט ממצרים כדי לחסוך את ה"בושה". שימי לב, המליץ לי הנשיא המנוח, לדמות המפתח בפרשה: האחות, מונה עבד א-נאצר, הידועה בהתנגדותה החריפה לישראל, להסכמי השלום, לשיתופי הפעולה הכלכליים שהיו אז ולנורמליזציה.
הקשבתי להמלצתו והתחלתי, מתוך סקרנות, ללמוד את דמותה של הגברת. הפרט המרתק הראשון שגיליתי היה סיפור נישואיה לאחד, אשרף מרוואן, למרות התנגדותו החריפה של אביה הנשיא. העיתונאי מוחמד חסנין הייכּל, המקורב לנאצר, לא הפסיק להמטיר על מרוואן הערות עוקצניות, וגם היה היחיד בתקופת הנשיא סאדאת שהתעקש לאמץ את גרסת המוסד הישראלי שלפיה מדובר בבוגד ששימש סוכן כפול. שישה שבועות לפני שחוסל על בימת מצעד הזיכרון למלחמת יום הכיפורים, סאדאת "גמל" להייכּל בכך שזרק אותו לבית הסוהר לתקופה בלתי מוגבלת.
בפגישה נוספת עם הנשיא מובארק, שנה אחרי מותו אפוף המסתורין של מרוואן בלונדון, העזתי לשאול מי באמת חיסל את "המלאך"
בפגישה נוספת עם הנשיא מובארק, שנה אחרי מותו אפוף המסתורין של מרוואן בלונדון, העזתי לשאול מי באמת חיסל את "המלאך". ארונו של מרוואן הוטס לקהיר ונעטף בדגל הלאום המצרי, ואת מסע ההלוויה הוביל גמאל מובארק, בנו של הנשיא. התעקשתי להשמיע באוזניו את התיאוריה הישראלית, שהמודיעין המצרי סגר חשבון ארוך עם מרוואן, ואז הודיע לי מובארק בפסקנות: לא ישראל ולא מצרים אלא קדאפי, נשיא לוב, שמימן את ארגון "מהפכת מצרים", הוא ששלח צוות חיסול ללונדון.
הלכתי לפגוש את האלוף שלמה גזית ז"ל, מפקד חיל המודיעין, ולתדהמתי הוא תמך בגרסתו של מובארק, ולפיה מרוואן היה שליח נאמן של המודיעין המצרי, וסירב לאמץ את טענת ראש המוסד צבי זמיר ש"המלאך" היה גדול מרגלי ישראל וסיפק מידע ששווה זהב. עד היום אני זוכרת את משפט המחץ של גזית: "עוד נלמד על בשרנו את ההתעללות המבישה של מרוואן בצבי זמיר ובמדינת ישראל".
ובכל זאת, הקשיתי על מובארק, עשיתם הלוויה מכובדת, עטפתם את הארון בדגל מצרים, ולא מצאתם לנכון לקרוא רחוב או כיכר על שמו של מרוואן? אפילו לא סדרת טלוויזיה בחודש צום רמדאן? מובארק העיף לעברי מבט משועשע. "תשאלי את מונה עבד א-נאצר", אמר, "רק היא יודעת מה באמת היה. אשרף מרוואן מעולם לא היה טלית שכולה תכלת גם בעינינו".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.10.25
