בצל הדיווחים האופטימיים שמגיעים משארם א-שייח’, על התקדמות דרמטית במגעים בין חמאס וישראל על עסקה לשחרור החטופים, צריך לומר: ישראל רשמה לעצמה מאז תחילת המלחמה כמה הישגים צבאיים משמעותיים מאוד בשטח, כולל במה שמסתמן כהסכמת חמאס להישארות כוחות צה”ל בתוך שטח הרצועה, לפחות לעת עתה. אלא שההישגים הצבאיים המשמעותיים של צה”ל בשנתיים האחרונות, לא רק שלא תורגמו להישגים מדיניים, אלא הפכו לכישלון מדיני חמור שהמילה מחדל מחמיאה לו.
למרות ההרס העצום בעזה, למרות מספר ההרוגים הפלסטינים שעולה כל הזמן (67 אלף), אף שהזרוע הצבאית של חמאס ספגה מכות קשות ואיבדה את כל הפיקוד הבכיר - חמאס רואה ב"טופאן אל-אקצא", מבול אל-אקצא, ניצחון. לא פחות. אמנם אין מדובר בניצחון בקרבות ברצועת עזה או אל מול חיילי צה"ל, אך הוא מנצח בזירה המדינית והבינלאומית. חמאס מנצח מאחר שפעולה צבאית אלימה נועדה להשיג מטרות מדיניות, וחמאס משיג אותן בזו אחר זו, בעוד מדינת ישראל בראשות בנימין נתניהו הפכה את המשך המלחמה ליעד מדיני, או יותר נכון פוליטי, והזניחה ברשלנות את המטרות המדיניות של המלחמה. עבור ארגון ג'יהאדיסטי כמו חמאס, ההרס העצום שבו אנו מתהדרים כ"הישג" - הוא הישג עבורם. כך גם מספר ההרוגים העצום בקרב תושבי הרצועה. מבחינת חמאס כל אלה הם הקורבן שצריך להקריב במלחמת הנצח שלו וכל אלה רק יגבירו את השנאה כלפי ישראל לא רק בעזה או בגדה המערבית, אלא בכל פינה של העולם.
פעולה צבאית אלימה נועדה להשיג מטרות מדיניות, וחמאס משיג אותן בזו אחר זו. ללא שינוי המציאות המדינית בעזה, חמאס יגזור הרבה קופונים בזירה הפנים-פלסטינית
דוגמאות לניצחון הזה של חמאס לא חסרות. כל ביקור בעיר באירופה ממחיש את גודל התבוסה המדינית. שלטים בכל פינה, בני נוער וצעירים אירופאים שאין להם מושג קלוש מה קורה בעזה עוטים את הכאפייה השחורה-לבנה על צווארם. לו רק ידעו שהיא הייתה בעבר סמל של תנועת הפתח בעיקר, וברצועת עזה לא ידעה פופולריות יתרה לאחר ההפיכה של חמאס שם ביוני 2007. הפגנות, שביתות ומה לא, בשמו של "הג'נוסייד" בעזה, אלימות שמתפרצת ואפילו פיגועים נגד מטרות יהודיות. נכון שחלק מהמפגינים יוצאים לרחובות כדי להוציא קיטור על הממשלה שלהם או מסיבות אחרות, אך חמאס הצליח לגייס את ההמונים באירופה להזדהות איתו, היכן שממשלת ישראל כשלה. והבעיה היותר חמורה: הכישלון המחפיר של הממשלה הזו, הוא האופן שבו דעת הקהל בארה"ב נוטה נגד ישראל, ובכלל זה במפלגה הרפובליקנית. לכך צריך להוסיף את ההישגים של חמאס בזירה הדיפלומטית: ההכרה של מדינות מערביות גדולות במדינת פלסטין, כתוצאה ישירה של היעדר המדיניות או האסטרטגיה הישראלית.
צריך לומר: הפופולריות של חמאס ברצועת עזה בצניחה. יש זעם פלסטיני עצום כלפי הארגון, למרות שרגע לאחר 7 באוקטובר התמיכה בחמאס הייתה בשיאה. אלא שהציבור העזתי מפחד פחד מוות, תרתי משמע, לצאת לרחובות כדי למחות נגד חמאס ומי שעושה זאת נענש. הזעם הציבורי הפלסטיני כבר אינו פקטור מבחינת חמאס אף שבעבר התעניין מאוד בדעת הקהל הפלסטינית. חמאס רואה עצמו כעת פועל על פי דגם הג'יהאד האיסלאמי. כלומר, החלוץ שהולך לפני המחנה ומנהל את מלחמת השחרור הפלסטינית, גם אם מי שמשלם את המחיר הם העזתים (ותושבי הגדה). בכירי הארגון מבינים שהפסקת אש שתוביל לשחרור סיטונאי של אסירים, לצד עצירת המלחמה ושיקום הרצועה, יביאו לזינוק מחודש בתמיכה בחמאס. גם המו”מ שמתנהל כעת הוא המחשה למצב המדיני החדש של ארגון הטרור, כאשר אפילו הנציגים האמריקאים - כמו גם נציגי קטאר, טורקיה, מצרים ומי לא - מדברים ישירות עם חמאס.
אם מתווה טראמפ ייצא לפועל כפי שפורסם, יהיה בכך הישג ישראלי משמעותי במישור הצבאי, אך שוב: ללא רגל מדינית משלימה, ללא שינוי המציאות המדינית בעזה, חמאס יגזור הרבה קופונים מדיניים ופוליטיים בזירה הפנים-פלסטינית.
