שום דבר ממה שקרה כאן בשבועות האחרונים, ובעיקר שחרור החטופים והפסקת האש, לא היה קורה ללא לחץ אמריקאי. לא בדיוק לחץ. תכתיב. כפייה. שניים הגיעו לישיבת הממשלה, וויטקוף וקושנר, כדי להשגיח שלא תהיה שום הפתעה. העובדה שזה בדיוק מה שרצו רוב הישראלים – לא משנה את העובדה שההחלטות לא התקבלו בירושלים. הן התקבלו בוושינגטון.
ב-14 באוגוסט פורסמו על ידי משרד ראש הממשלה "חמישה עקרונות לסיום המלחמה: 1. פירוק חמאס מנשקו. 2. השבת כלל החטופים - החיים והחללים כאחד. אנחנו לא מוותרים על אף אחד. 3. פירוז הרצועה - לא רק מפרקים את החמאס מנשקו, אלא מבטיחים שלא מייצרים נשק ברצועה ולא מבריחים נשק לתוך הרצועה. 4. שליטה ביטחונית ישראלית ברצועת עזה, כולל גם את הפרימטר הביטחוני. 5. ממשל אזרחי חלופי שאיננו חמאס ואיננו הרשות הפלסטינית - אנשים שלא יחנכו את ילדיהם לטרור, לא יממנו טרור ולא יישלחו טרור. חמשת העקרונות הללו יבטיחו את ביטחון ישראל. זה פירוש המילה 'ניצחון'". עד כאן, ציטוט מדויק מההודעה הרשמית. התנאים הופיעו שוב ושוב גם בהופעות בתקשורת של נתניהו.
1 צפייה בגלריה
נתניהו וטראמפ בכנסת
(צילום: JALAA MAREY/Pool via REUTERS, Chip Somodevilla / POOL / AFP)
נתניהו לא התכוון לעשות צחוק מעצמו, ולהפר בתוך שבועות בודדים את התנאים שהציב. אבל זה בדיוק מה שקרה. התנאי הראשון, פירוק חמאס מנשקו, לא התקיים וימים יגידו אם יש בכלל סיכוי שיתקיים; התנאי השני התממש בחלקו העיקרי. החטופים החיים חזרו. החללים – רק חלקם; פירוז הרצועה, בדיוק כמו התנאי הראשון – ספק אם יתממש; שליטה ביטחונית ברצועה – לא אמורה להיות גם לפי ההסכם; ולסיום, הרשות הפלסטינית, בכל מקרה, תהיה שותפה בניהול הרצועה.
אז מדוע רוב הישראלים חוגגים? משום שהתנאים שהציג נתניהו היו גורמים להמשך המלחמה לעוד חודשים רבים, וגם אז, אפשר להניח שהמטרות לא היו מוגשמות, החטופים היו נהרגים, רובם או כולם, ויחד איתם עוד מאות חיילים. אבל בהתחשב באסטרטגיה של נתניהו מאז 7 באוקטובר יש חשש שהוא דווקא התכוון לכל מילה. מלחמה ללא הפסקה.
אז מדוע הסכים נתניהו לכל מה שהתנגד לו? ומדוע הסכים לחתום על הסכם שכולל בסעיף 19 שלו הכרה בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית ולמדינה? משום שבניגוד לכל ההצהרות ההזויות, הממשל האמריקאי לא נתן "יד חופשית" לנתניהו לעשות כרצונו. להפך. הוא עצר אותו. הוא כפה עליו. הוא הפך את ישראל לרפובליקת בננות. הרי רק שלשום אמרו וויטקוף וקושנר, בראיון לתוכנית "60 דקות", שבעקבות ההתקפה בדוחא הם הרגישו נבגדים, וש"הישראלים קצת מאבדים שליטה במעשים שלהם". זה לא הישראלים. זה נתניהו. והם לקחו את השליטה.
זה טוב נקודתית, משום שהכפייה האמריקאית עולה בקנה אחד עם מה שדרשה רוב או כל הצמרת הביטחונית, וכמובן גם רוב הישראלים. אבל מי שצריך לפעול למען האינטרסים של ישראל זה לא הממשל האמריקאי
זה טוב נקודתית, משום שהכפייה האמריקאית עולה בקנה אחד עם מה שדרשה רוב או כל הצמרת הביטחונית, וכמובן גם רוב הישראלים. אבל מי שצריך לפעול למען האינטרסים של ישראל זה לא הממשל האמריקאי. ממשלת ישראל אמורה לעשות את זה. לא בכפייה. מתוך ראייה אסטרטגית. מתוך הבנה.
הרי ההסדר הכפוי גרם לעליית מעמדן של שתי מדינות, קטאר וטורקיה. יש להן ולארה"ב אינסוף אינטרסים משותפים, כלכליים וביטחוניים. אבל הן עדיין מדינות האחים המוסלמים. קטאר היא עדיין המדינה שמשקיעה הון עתק בדמוניזציה של ישראל בקמפוסים בארה"ב והון עתק ביחסי ציבור, עם שלוחה שהגיעה אפילו ללשכת ראש הממשלה. כך שלא ברור אילו נסיבות בדיוק יתפתחו בהמשך. בהחלט ייתכן שייווצר תקדים שבו ארה"ב תכפה על ישראל מהלך שמנוגד לאינטרסים של ישראל. ובהחלט ייתכן שבניגוד למה שקרה בשבועות האחרונים, בפעם הבאה לא רק הממשלה אלא גם רוב הציבור יתנגד למהלך הכפוי.
הבעיה היא לא בכך שיש לחצים מצד מדינות שהיו אמורות להיות ידידותיות בכלל ומצד ארה"ב בפרט - זה חלק אינטגרלי מהיחסים הבינלאומיים. הבעיה היא שנתניהו יצר תקדים מסוכן. ניגוד מוחלט בין התנאים שלו לסיום המלחמה לבין מה שקרה בפועל. תקדים של כפייה שנענתה בציות מוחלט. תקדים שהופך את ישראל לרפובליקת בננות.
זה קרה משום שנתניהו לא השכיל לעשות בעצמו מה שטוב לישראל. האינטרסים הפוליטיים רמסו את האינטרסים הלאומיים. טראמפ הופיע עם חבל הצלה. אבל הבעיה בעינה עומדת. מי שהפך את ישראל לרפובליקת בננות כאשר זה טוב לישראל יצר תקדים שעלול להוביל אותנו לעוד מופעים של רפובליקת בננות גם כאשר זה יהיה רע לישראל.
