"הכינו את עצמכם", התריע וחזר והתריע נד סטארק, אחד מגיבורי סדרת הטלוויזיה "משחקי הכס". "החורף מגיע". בארצות שיש בהן חורף אמיתי מפחידים במשפט הזה ילדים. אצלנו, השבח לטבע, החורף הוא בסך הכל סתיו משודרג. יום אחד של שלג בשנה ושמש וגשם כל היתר. לא נותר לממשלה שלנו אלא לאיים עלינו במושב החורף של הכנסת.
המלחמה הסתיימה. היא לא תתחדש בהיקף מלא כל עוד הנשיא טראמפ מסרב לאפשר לנתניהו ולמתווכות לחדש אותה. המלחמה, שגדשה את סדר היום עד קצהו, התכווצה מעט. בזמנים אחרים, במערכות פוליטיות אחרות, זה היה פתח לקמפיין של פיוס לאומי, הורדת מתח, שיקום, תקומה לא כשם כוזב למלחמה ההרסנית בתולדות המדינה אלא כתוכנית ליום שאחריה. לא אצלנו. בליכוד נערכים לפריימריז. טלי גוטליב היא המודל לחיקוי. מי שיקצין יותר, יחבל יותר, ישתגע יותר - ימריא למקום גבוה יותר ברשימה.
המערכת הפוליטית בישראל הגיעה לשפל שספק אם היה פעם כמוהו. האופוזיציה היא מקבץ של מפלגות שמחוברות על ידי חבל דק אחד: רק לא ביבי. הוציאו את נתניהו מהמשוואה והאופוזיציה מתפזרת לכל רוח: כל ראש מפלגה והשאיפות האישיות שלו; כל חבר כנסת וסדר היום שלו. אין מנהיג אחד; אין חזון חיובי אחד. בצדק תומכי האופוזיציה מסתכלים על המפלגות שלהם בספקנות גובלת בייאוש: איך נביא לתיקון עם אלה.
אצבע בעין של כל מי שאיננו משלהם
מצבו של הגוש שתומך בממשלה לא טוב בהרבה. גם הוא מחובר בחבל דק: אצבע בעין של כל מי שאיננו משלהם. לוין כמשל; רוטמן כמשל; קרעי כמשל; אוחנה כמשל, ינון מגל כמשל. הוציאו מהמשוואה את הזדון והם מתפזרים לכל רוח.
המלחמה חיסלה את היומרה של גוש הימין לחזון משותף: אין דרך ליישב את ההשתמטות העיקשת, הטוטאלית, של המפלגות החרדיות משירות עם ההתגייסות הנלהבת למלחמה של ציונים דתיים (סמוטריץ', שילוב מעניין של משתמט משירות ברמה האישית ותומך במלחמת נצח ברמה הלאומית, הוא חריג. אין פלא שהוא מתפתל על סף אחוז החסימה). אין גם דרך ליישב את שאיפותיהם של בן גביר וסמוטריץ' עם שאיפותיו של טראמפ. נתניהו יודע את זה. בינתיים הוא מדביק את השברים בתעלולי שיווק, בעוד כסף לחרדים, לגרעינים התורניים, לחינוך החרדי, בהצעות חוק כופות דת, במינויים של עסקני ליכוד לחברות ממשלתיות. ייתכן שבעיני בוחריו זה לגיטימי. בעיניי זה נואש.
יו"ר הכנסת יפתח את המושב בעלבון: הוא, שידע עלבונות בחייו, מוצא את סיפוקו בהעלבת אחרים. אני לא מציע לייחס להתנהגות הזאת מניעים פסיכולוגיים. הוא אופורטוניסט, לא ילד מוכה
יו"ר הכנסת יפתח את המושב בעלבון: הוא, שידע עלבונות בחייו, מוצא את סיפוקו בהעלבת אחרים. אני לא מציע לייחס להתנהגות הזאת מניעים פסיכולוגיים. הוא אופורטוניסט, לא ילד מוכה.
וכך, נשיא בית המשפט העליון הוזמן לפתיחה כאחד מהשופטים אבל לא כנשיא בית המשפט. והיועצת המשפטית לממשלה לא הוזמנה כלל. לעלבונות האלה אין משמעות מעשית, אבל יש להם משמעות סמלית. ממשלה שלא יודעת לכבד את סמלי המדינה היא ממשלה שאין לה כבוד למדינה.
הנשיא יצחק הרצוג יישב ויספוג. הרצוג הוא איש טוב. ברגעי המלחמה הקשים, עם משפחות חטופים ומשפחות שכולות, הוא היה הסועד והמחבק, תמיד קשוב, אמפתי, נכון לעזור, העובד הסוציאלי הלאומי. אבל עם כל הכבוד למעשיו הטובים, בזמנים כאלה מותר לצפות מהנשיא ליותר. הנשיא לא מחרים, אמר לי אתמול הדובר שלו. אפשר להבין אותו: לא חכם להחרים. אבל בין החרמה להשלמה יש מרחב גדול.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיהרצוג פועל תחת ההנחה שכל הטירוף שירד עלינו בשלוש השנים האחרונות הוא נורמלי - סוג של נורמלי. דיבור רך, מאחורי הקלעים, הטפה מרוסנת, פשרה עורך-דינית - והכל יבוא על מקומו בשלום. כך עבד כל השנים, בהצלחה לא מבוטלת.
אבל הזמנים השתנו, התרבות השתנתה, האנשים השתנו. אנחנו חיים בתקופת טראמפ והרשת החברתית: אין מאחורי קלעים: הכל בחוץ. הרצוג, כמו גנץ, פועל בעולם שהיה ואיננו.
החודשים הקרובים יבהירו לאן אנחנו הולכים: האם תהליך ההרס העצמי שנפתח לפני שלוש שנים ימשיך לדרדר אותנו, עד לירידה המונית מהארץ של שכבת הצעירים שמפרה אותה, עד דלדול החזון הציוני ומעמד ישראל בעולם, או שנתעשת. יכול להיות שכל האיומים שמרעיפים עלינו שרים וח"כים הם פייק-ניוז, בלון מלא באוויר פריימריז. מישהו, הנשיא למשל, היה יכול לקום ולתקוע בו סיכה.
