במוצאי שבת הגיעו לכיכר החטופים קצת פחות מפגינים. ההבדל אולי לא ניכר על מסכי הטלוויזיה, אבל על רצפת הכיכר הוא ניכר היטב. הירידה במתח הייתה צפויה: עכשיו, כשכל החטופים החיים איתנו, בחיק משפחותיהם, וחלק גדול מהחללים קבורים בקבר ישראל, פחתו במשהו החרדה, הבהילות, הדמעות שהביאו עשרות אלפים לכיכר כל שבוע. הדרישה נותרה בעינה, חדה וברורה: "את כולם – עכשיו!" אבל מסביבה צצו שאלות.
בעצם, לשם מה התכנסנו? האם באנו לחגוג שוב את הצלתם של החטופים החיים? להודות שוב לטראמפ ולשליחיו, לציבור שהצטרף למאבק בהמוניו? למטה המשפחות? לראות את המשפחות באושרן ולחבק את המשפחות שיקיריהן עדיין שם?
האם באנו לשמוח או למחות, לצהול או לזעוק? ואם באנו למחות, נגד מי, נגד הממשלה? נגד טראמפ? נגד קטאר? נגד חמאס? הפגנות מתקשות להתמודד עם מסרים מורכבים. הן מעדיפות אויב אחד, אשם אחד, ברור, טעון ומוחשי. המגעים להחזרתם של 13 החללים שנותרו מתנהלים כרגע בתחום הדמדומים. מעט מאוד מתפרסם, ומה שמתפרסם נגוע בדיסאינפורמציה. לצה"ל יש כנראה מידע על מקום קבורתם של שמונה מתוך 13 החללים שנותרו, אבל המידע לא מצביע בהכרח על מקום הקבורה המדויק. על המיקום של חמשת הקברים הנותרים ידוע פחות. חמאס לא מאתר קברים בקצב הנדרש משום שהמידע לא קיים אצלו או משום שהוא מבקש לסחוט עוד משהו תמורת המידע. סביר להניח שגם וגם.
מטה המשפחות מבקר את הממשלה על שוויתרה מראש על מנופי הלחץ שיכולים היו לאלץ את חמאס להחזיר את כולם. נכון היה, לטעמו, להמשיך להחזיק חלק מהאסירים בכלא עד לשחרור החלל האחרון. לא בטוח שבמהלך המגעים הסבוכים שהולידו את העסקה ניתן היה לכפות על חמאס הסדר כזה.
הרוויחה ביושר כל חשד שמוטח נגדה
במטה המשפחות חושדים שלממשלה יש כאן מניע נסתר: היא איפשרה למתווכות לפזר ערפל סביב החזרת החללים כדי לשמור בידה את האופציה לחדש את האש: חמאס לא יעמוד בהסכם, טראמפ יאיים בגיהינום וישראל תהיה חופשית לחדש את הלחימה כשכל החטופים החיים בבית.
הממשלה הנוכחית הרוויחה ביושר כל חשד שמוטח נגדה. אף על פי כן, אין בינתיים ראיות שמאששות את החשדות האלה.
המאבק להחזרת החטופים קרא מאות אלפי ישראלים לדגל. הכיכר הייתה אחת; הרגשות שהובילו אליה שונים: הזדהות עם ישראלים שחייהם בסכנה, שנאה כלפי אויב מרושע, אכזר, אהבה לאנשים שפרצופם המחייך ניבט מכל קיר, זעם כלפי ממשלה שהפקירה. הכל התחבר למאבק אחד, לדרישה אחת.
נתניהו הוא הראשון שזיהה. השפה בנאומיו התרככה בבת אחת; גם התוכן. קסדת המצביא, המנצח המוחלט, אופסנה במגירות לשכת ראש הממשלה
מה יעשו הישראלים האלה עכשיו? שובם של החטופים החיים, האושר שנשקף מתמונותיהם והחגיגה הלאומית סביבם, החזירו לסדר היום את הציפייה לפיוס לאומי.
כמו תמיד, נתניהו הוא הראשון שזיהה. השפה בנאומיו התרככה בבת אחת; גם התוכן. קסדת המצביא, המנצח המוחלט, אופסנה במגירות לשכת ראש הממשלה. במקומה נשלפה כיפת ילד טוב ירושלים של אבי האומה, המאחד הגדול, המזין, המפרנס, הסולח. אני מקשיב ונזכר באמסלם, בלוין, בגוטליב, בזאב מכיפה אדומה שלבש את בגדיה של סבתא. אבל נתניהו לא מכוון אליי. הוא מכוון לאותם חמישה-שישה-שבעה מנדטים של ימין רך, שקיימים או לא קיימים ברחוב הישראלי. הוא מכוון לגבעת שמואל, העיר הציונית-דתית שמשתרעת בין פתח-תקווה לרמת-גן; הוא מכוון לקטמון ולבקעה, שכונות דתיות ליברליות בדרום ירושלים. כשביקשתי מאחד מראשי האופוזיציה להציע לי דמות שמייצגת בעיניו את הציבור הזה הוא אמר לי מיד: רייצ'ל גולדברג-פולין, אמו רבת-הקסם של הירש שנרצח בשבי חמאס. אם לא היא, שכניה, חבריה.
החזרתם של החללים שנותרו היא חובתה של הממשלה: היא הפקירה והיא תחזיר. ראוי להזכיר לה את חובתה כל שבוע, בכיכר, מול התמונות, מול המשפחות. אבל אין בכך די: החזרת החטופים לא יכולה להיות פלסטר על פצע ההפקרה. הפיוס נחוץ, התיקון הכרחי, אבל הוא לא יכול להתקיים תחת כנפיה של הממשלה הזאת, של הקואליציה הזאת. תנו לזעם לנצח.
