באופן סמלי, צוות גולדין – לוחמיו של הדר ז”ל – נמצא כעת במילואים בעוטף עזה, והגיע לפני מספר שעות לסגור מעגל עם מפקדו של הדר במעמד מרגש שנערך בבסיס כיסופים. כך, אחרי 11 שנים, הסתיים מבצע צוק איתן.
מלבד הלוחמים שהיו במילואים בגזרה, נכחו גם הקצין שלחם במנהרה באותה תקרית, איתן פונד (כיום רס”ן וסמג”ד במילואים), אלי ג’ינו שהיה מפקד גדוד הסיור באותה תקופה, ומפקד חטיבת גבעתי דאז, עופר וינטר.
הטקס נערך בתוך רצועת עזה, כמה מטרים בלבד מעבר לגדר. כל מי שהיה שם באותו “יום שישי השחור” הגיע, והם התייחדו עם זכרם של הדר, של מפקד הסיירת רס”ן בניה שראל ז”ל, ושל הקשר שלו ליאל גדעוני ז”ל.
1 צפייה בגלריה
הדר גולדין
הדר גולדין
הדר גולדין
(צילום: דובר צה"ל, AP)
את אותה חבורה פגשתי יומיים לפני התקרית הקשה ברפיח, כאשר הצטרפתי למח”ט גבעתי באותם ימים, אל”ם עופר וינטר, מי שפיתח במהלך מבצע צוק איתן את שיטת הפעולה הייחודית לאיתור מנהרות לאחר שהתברר שהצבא לא היה מוכן למלחמה ההיא. הכוח איתר מנהרה על הגדר, ומשם המשכנו לחרבת חזעה, לבית שעליו פיקד מפקד הסיירת, רס”ן בניה שראל ז”ל.
וינטר ביקש להמחיש כיצד הפך חמאס בית תמים למוקד מפקדה של ממש. בקומה השנייה פגשתי בבניה, בהדר, בליאל ובקצינים נוספים, ובהם אלי ג’ינו. התמקדתי אז בסיפורו של בניה, שהיה אמור להתחתן עם ארוסתו גלי אך סירב לצאת מהשטח כדי להתארגן לחתונה. האווירה הייתה של רצון להמשיך להילחם ולא לעצור. כשיצאנו לשטח ישראל כבר דובר על הפסקת אש מתקרבת.
לפני ארבע שנים פירסמתי פרטים חדשים על מה שקרה באותה יממה. מפקד החטיבה, עופר וינטר, התנגד להכניס את הכוחות לרפיח בשעות שלפני כניסת הפסקת האש לתוקף, מתוך חשש לסיכון חיילים – כפי שאכן קרה במקרים אחרים במהלך המבצע. וינטר סיפר אז דבר ששמר בסוד עד היום, ואפילו לא עידכן בו את המשפחות השכולות של שלושת חללי הקרב: “ערב היציאה למבצע ידענו שהפסקת האש אמורה להיכנס לתוקף בשמונה בבוקר. כשקיבלתי את הפקודה ממפקד אוגדת עזה, תא”ל מיקי אדלשטיין, אמרתי שאני מערער עליה, כי אני חושב שזה יהיה מסוכן להכניס את הלוחמים לסיטואציה שתכבול אותם ולבסוף תסכן אותם. מפקד האוגדה התעקש, ואני החלטתי – לראשונה – לערער על ההחלטה בפני אלוף הפיקוד סמי תורג’מן”. ערעורו נדחה, והכוח בפיקודו של בניה התקדם לרפיח.
הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 8:00, ושעה וחצי לאחר מכן יצאו בניה, הדר וליאל גדעוני לקטוף מחבל שזיהו במרחב, אך לא יכלו לירות לעברו בשל הפסקת האש
הפסקת האש נכנסה לתוקף בשעה 8:00, ושעה וחצי לאחר מכן יצאו בניה, הדר וליאל גדעוני לקטוף מחבל שזיהו במרחב, אך לא יכלו לירות לעברו בשל הפסקת האש. במכת האש הקשה שנהרגו בה השלושה, נחטפה גופתו של הדר למנהרה, שהייתה לה יציאה במבנה הסמוך, והובילה עד לרפיח. סגן איתן פונד, יחד עם סגן מפקד הפלס”ר ומפקד חפ”ק המג”ד, סג”ם מתן חורש, הובילו מרדף נועז אחרי חוליית המחבלים בתוך המנהרה. במהלך המרדף אותרו ממצאים שאִיפשרו, בשילוב פריטים שנתגלו בשעות הצהריים בידי צוות סיירת מטכ”ל ויחידת אית”ן, לקבוע את מותו של הדר גולדין. לימים סיפר לי פונד כי ויתר על עיטור המופת שקיבל – “אני לא גיבור”, אמר, “עשיתי את מה שמצופה ממני”. הוא שיחזר את החלטתו לרדת אל פיר המנהרה, כמעט בחשיכה מוחלטת, ללא אפוד, קסדה או נשק. לדבריו, גם מפקד הפלוגה וגם מפקד הגדוד לא אישרו לו לרדת, אך הוא לא ויתר: “המ”פ לא רצה, המג”ד לא רצה, אז עליתי גבוה יותר כדי לקבל אור ירוק”. ואכן, הוא השיג בקשר את אישורו של מפקד חטיבת גבעתי, אל”ם עופר וינטר. “הוא אמר לי – זרוק רימון לפני שאתה נכנס”, סיפר. אתמול, לאחר 4,118 ימים, קיבל סוף-סוף את גופת חברו.
באיחור של למעלה מעשור, חזר אתמול הדר גולדין ז”ל. ועבור כולנו – מהמדרג המדיני והצבאי ועד כלי התקשורת והחברה הישראלית – מדובר בשיעור חד וברור: לא עשינו מספיק כדי לעזור למשפחת גולדין להביא את בנם לקבר ישראל.
ברמה האישית, כמי שפגש אותו יממה לפני התקרית הקשה ברפיח, אני לוקח אחריות מלאה. גם אם בשנים הראשונות הייתי חלק מהמאבק, לא המשכתי לסייע כפי שצריך.
אל”ם ג’ינו צדק כשאמר: “אנחנו, הלוחמים, התחננו להמשיך להילחם בצוק איתן – אבל לא נתנו לנו”. וגם בשנים האחרונות, היינו צריכים להילחם בחמאס בעזה, אך מדינת ישראל לא רצתה – וכך הגענו ל-7 באוקטובר.
משפחת גולדין נלחמה ודרשה, לכל אורך השנים, שמדינת ישראל תנקוט צעדים ממשיים להשבת בנם. המשפחה טענה כי ישראל נכשלה מוסרית ומדינית בכך שלא דרשה באופן נחוש את השבת גופתו של הדר (ושל אורון שאול) מרצועת עזה. לטענתם, ישראל לא הציבה את השבת הבנים כתנאי בסיסי בכל הסדר מול חמאס – לרבות הכנסת סיוע,
הסדרה הומניטרית או הסכמי שבויים אחרים – ואִיפשרה לחמאס הישגים כמו הכנסת דלק, כספים וציוד, מבלי לדרוש בתמורה התקדמות ממשית בנושא. הדרג המדיני, ממשלות נתניהו עם שרי ביטחון מתחלפים לא פעלו מספיק, ולמען ההגינות גם הדרג הביטחוני לא דחף מספיק ולא נלחם כראוי. כולם תמכו במדיניות ההומניטרית ולא בלמו אותה. האחריות היא של כולנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.25