צה"ל עומד היום בפני אחד המשברים החמורים ביותר שידע מאז הקמתו, והוא לא מתחיל ולא נגמר רק בחזיתות הלחימה. המשבר האמיתי נמצא בבני האדם. בשקט, כמעט מתחת לרדאר הציבורי, מתגבשת מציאות מדאיגה: ירידה חדה בנכונות להמשיך בקבע, עלייה בשחיקה בקרב קצינים ונגדים, וגל עזיבות שפוגע בדיוק בגרעין המקצועי שאמור להוביל את הצבא לשנים קדימה.
לפי נתונים פנימיים, נכונות השירות בקרב קצינים בדרגת רב-סרן צנחה בתוך כמה שנים מ-58 אחוז ל-37 אחוז בלבד. בקרב נגדים בקבע מובהק המגמה דומה – מ-83 אחוז ל-63. אפילו בקבע הראשוני, שבו הפגיעה אמורה להיות מתונה יותר, מדובר בירידה עקבית: מ-44 ל-38 באוכלוסיית הנגדים, ומ-28 ל-25 בקרב הקצינים. לצד זאת, סקרי העומק מצביעים על עלייה חדה בתחושת השחיקה: 18 אחוז אצל קצינים בדרגת סגן-אלוף, 5 אחוזים אצל רבי-סרן. והנתון המדאיג ביותר אולי הוא ש-11 אחוז מהעוזבים מרצון הם בדיוק אלה שסומנו כמצטיינים. זו כבר לא רק מגמה זו פגיעה ישירה בלב המערכת.
גם בשטח מרגישים את הקרע. לוחמים ומפקדים מדווחים על ירידה בתמיכת המשפחות, על עומסים שלא מקבלים מענה ועל תחושה של נטישה בקרב תומכי הלחימה והעורף. "המשרתים מרגישים שלא העריכו אותם מספיק", אומר בכיר באכ"א. "הצטברות של עומס אדיר, פסיקות בג"ץ על השלמת שנות השירות, פגיעה בפנסיה וחוסר יציבות יוצרים מרמור ופוגעים במוטיבציה". במקביל, צה"ל זקוק היום ל-7,500 לוחמים נוספים ולמספר דומה של תומכי לחימה כדי לעמוד באתגרים השוטפים של עזה, לבנון, סוריה ו-21 גדודים ביהודה ושומרון, ואין לו מאיפה להביא אותם. חוק ההשתמטות, שאמור היה להיות תשובה, הוא בפועל הונאה אחת גדולה. יו"ר ועדת החוץ והביטחון, בועז ביסמוט, טען כי בתוך חמש שנים מחצית מהחרדים שאינם לומדים בישיבה יתגייסו. אבל המספרים ממוטטים את הטענה: בשנתון של 14 אלף חרדים ישנם כ-7,000 שאינם לומדים בישיבה כבר היום – ו-2,900 מהם התגייסו השנה, הרבה לפני טווח החמש שנים המדובר. ההצעה להכיר בשירות בארגון זק"א כ"שירות צבאי" תייצר קפיצה מלאכותית בלבד, מצג שווא שיטשטש את עומק הבעיה. גם כשהחברה הישראלית כבר מוכנה, לפחות חלקית, לוותר על גיוס לומדי תורה, ההנהגה החרדית לא מוותרת על יושבי הברזילים. והצבא? הוא על הקצה.
שיעור אי-הגיוס בקרב נשים מתקרב ל-50 אחוז, והנשירה במהלך השירות גבוהה מדי ונוגעת ב- 15 אחוז, וגם שם צריך טיפול שורש.
נקודת אור שחשוב לציין היא עלייה קבועה ורציפה במוטיבציה של בני הנוער לשירות קרבי. נכון גם שהצבא מצליח להחזיר לשירות עשרות אלפי מילואימניקים, אבל איש לא יכול לבנות על מילואים כפתרון לטווח ארוך
נקודת אור שחשוב לציין היא עלייה קבועה ורציפה במוטיבציה של בני הנוער לשירות קרבי. נכון גם שהצבא מצליח להחזיר לשירות עשרות אלפי מילואימניקים, אבל איש לא יכול לבנות על מילואים כפתרון לטווח ארוך. המערכת זקוקה למסה של לוחמים בסדיר – ולא פחות מכך למסה של קצינים ונגדים איכותיים שיישארו בקבע. בלי זה, אין צבא.
כל זה קורה בזמן שצה"ל עדיין משלים מלאים, מנסה לסגור פערים אדירים ומכין את עצמו לסבב הבא. לא צריך הסברים מפורטים כדי להבין שהכוח שהמדינה בנתה לאורך שנים פשוט לא הותאם למלחמה רב-זירתית. זה לא רק עניין של תקציב, אלא של גישה. במשך עשורים ישראל בנתה צבא שמכוון למלחמה קצרה, הכרעה מהירה ושקט יחסי בזירות המשניות. ואז הגיעה המציאות, והיא לא נראתה כמו הסימולציות. מי שבנה את הכנת הצבא למלחמה של חודש או שישה שבועות, קיבל שנתיים ויותר של לחימה. השבוע נחת בארץ המטוס ה-1,000 עם סיוע ביטחוני, ועוד לפניו הגיעו 150 אוניות אספקה. צריך להבין מה זה אומר: מדינת ישראל ניהלה מערכה אדירה תוך שהיא נשענת על רכבת אווירית וימית שלא נראתה כאן שנים. זה לא מעיד רק על חוזק הברית עם ארצות-הברית, זה בעיקר מעיד על גודל הפערים.
נכון, צה"ל נכשל ב-7 באוקטובר. לא החיילים, הדרג הבכיר. זה קרה בגלל כישלון מערכתי בצמרת הפיקוד ובשב"כ, שאיכשהו ממשיכים להתחמק מהצגת תחקירים ומהסבר אמיתי לציבור. אבל גם אם הצבא היה מתפקד אחרת, הפוליסה שעליה שילמנו לא פחות מ-70 מיליארד שקל בשנה לא הייתה מספיקה מול המתקפה המתואמת שחיזבאללה ואיראן תיכננו, ובהמשך חמאס ואיו"ש. והאיום הזה היה ידוע. צה"ל הזהיר ממנו חודשים לפני אוקטובר 2023. הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי הציג התרעות למלחמת לבנון השלישית, אבל בפועל ההיערכות בצפון כמעט לא השתנתה, למרות דרישות מפורשות של מפקדים בשטח כמו מפקד אוגדת הגליל דאז, והיום מפקד פיקוד העורף אלוף שי קלפר.
כאן נכנסים הדרג המדיני והאוצר. במקום להתמודד עם המציאות, משרד האוצר ממשיך בקמפיין על "בזבוזי ימי המילואים". כן, היה שימוש מוגזם, אפילו מושחת, בימי מילואים. וצריך לטפל בזה. אבל זה לא הכסף הגדול, וגם לא הבעיה המרכזית. מי שחתום על בניין הכוח של צה"ל לאורך שנים הוא הדרג המדיני: שרי הביטחון וראש הממשלה שאישרו, קידשו והנציחו תקציב נמוך מדי, תרחישי ייחוס אופטימיים מדי ומלאים דלים מדי. הם ידעו הכל. הם ראו את המספרים. ובכל זאת בנו צבא שלא מותאם לאיום.
האתגר המרכזי של ישראל במלחמות הבאות לא יהיה רק כמות המטוסים, המיירטים או הטנקים. הכל חשוב, אך שום יכולת טכנולוגית לא תעמוד ללא האנשים שיפעילו אותה
האתגר המרכזי של ישראל במלחמות הבאות לא יהיה רק כמות המטוסים, המיירטים או הטנקים. הכל חשוב, אך שום יכולת טכנולוגית לא תעמוד ללא האנשים שיפעילו אותה. משבר כוח האדם בצה"ל הוא בעיה אסטרטגית. לא תפעולית, לא נקודתית, לא "עוד דבר לטפל בו". בעיה אסטרטגית. צבא שלא מצליח לשמר קצינים, שלא מצליח לגייס לוחמים, שלא מצליח לגייס מספיק נשים ושנשען על מילואים ללא גב סדיר, לא יכול לנצח במלחמה רב-זירתית. זו המציאות.
וזה בדיוק המקום שבו המנהיגות הלאומית נמדדת. לא בהצהרות, לא בפוסטים, לא בדיונים על ימי מילואים. אלא בהבנה פשוטה אחת: בלי הון אנושי אין צבא.
