לא לחינם דורש הרמטכ"ל אייל זמיר לחקור את אחריות הדרג המדיני ל-7 באוקטובר ובעיקר את חלקו בתפיסת העולם שהתעצבה בישראל אל מול רצועת עזה וחמאס, לפני אותה שבת.
זמיר, שלא היה אז רמטכ"ל ולא נשא אז בתפקיד צבאי כלשהו, יודע ומבין כיום שאי-אפשר בשום דרך וצורה לנתק את הכישלון הצבאי והמודיעיני הגדול ביותר בתולדות המדינה, מהדירקטיבה המדינית שלא רק שראתה בחמאס נכס, אלא גם קידשה את השקט מול רצועת עזה. ולא, אין מדובר באחריות מיניסטריאלית בלבד, כוללת, אלא בהחלטות דה-פקטו – ופעמים רבות היעדר החלטות – של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שסללו את הדרך ל-7 באוקטובר, והיו אמורות כבר מזמן לגרום לו להתפטר מתפקידו ולפרוש מהחיים הציבוריים.
מדובר באין-סוף צעדים, החלטות הרות גורל, התעלמות מדרישות שעלו במערכת הביטחון וממידע הנוגע לחמאס שהיה אמור לגרום לנתניהו להורות על תקיפה של יעדי חמאס או שינוי מדיניות בעזה, אלא שזה האחרון העדיף שלא לעשות דבר ולהמשיך במדיניות השקטת הרצועה. במילים אחרות, נתניהו העדיף להמשיך "לרכוב על גב הנמר", מאחר שחשב שחמאס מרוסן ישרת טוב יותר את מדינת ישראל מאשר, חלילה, רשות פלסטינית מתפקדת.
זה מתחיל כמובן בהחלטה שערורייתית להעביר לעזה כסף קטארי במזומן בשנת 2018. 360 מיליון דולר בשנה במזוודות. יבואו המסנגרים ויאמרו שהוא לא ידע על העברת הכספים לטרור. אלא שאז החלו להופיע הידיעות בגופי המודיעין של מדינת ישראל, כי הכסף הזה מועבר לידי הזרוע הצבאית של חמאס, אך נתניהו החליט שהוא ממשיך בהעברה בכל זאת. הכל בתקווה לשמור על השקט מול חמאס ומול עזה. "סיכון מחושב", כפי שכתב לו יחיא סינואר בכתב ידו בעברית.
נתניהו לא היה היחיד שחשב שחמאס מרוסן – צה"ל היה שותף לכך, ופחות מזה שב"כ שטען בתוקף שחמאס אינו מורתע ואינו מרוסן. אבל ערב חגי תשרי, על סף 7 באוקטובר, ההוראה של הדרג המדיני הייתה לשמור על שקט מול עזה ולא להוביל להסלמה.
הדירקטיבה של נתניהו לא עצרה
גם כשהציעו לו גורמים במערכת הביטחון לתקוף את חמאס, כולל את בכיריו בתקופות של אסקלציה ("מבצעי עריפה"), נתניהו נמנע מקבלת החלטה ובעצם התעלם מההמלצות שעלו בתוך המערכת לתקוף את חמאס. מדוע? שוב, מתוך תפיסה כוללת או דירקטיבה שחמאס מורתע זה טוב ליהודים, בעיקר בתקופה שבה המערכה הראשית שאליה נערכת ישראל היא איראן, לאחר מכן חיזבאללה, ואז יהודה ושומרון ושאר האתגרים.
הוא שרצה להרדים את עזה; הוא שרצה לשמר את שלטון חמאס ברצועה; והוא זה שסירב אז וגם היום לחשוב על אלטרנטיבה שלטונית ריאלית לחמאס בעזה (ותסלח לי חמולת אבו-שבאב)
נתניהו טעה בדיוק כמו רבים אחרים, אך הוא היחיד שמסרב בתוקף להודות שהיה לו חלק עצום, ראשי, מוביל, בכישלון הנורא הזה, והיחיד שמשליך על כולם את הכישלון. בינתיים כולם שילמו את המחיר: כל המעורבים בעצם פוטרו או התפטרו, מלבדו.
אבי יששכרוףצילום: יובל חןמכאן גם התנגדותו של נתניהו לוועדת חקירה ממלכתית, והבריחה שלו מהבשורה שעתידה לצאת מוועדה כזו, או כל ועדת חקירה שלא תהיה תלויה בו או באנשיו. הוא יודע, כמו כל מי שעבר במערכת המדינית והביטחונית, שהחלק שלו הוא החלק המרכזי והמוביל באסון 7 באוקטובר: הוא שרצה להרדים את עזה; הוא שרצה לשמר את שלטון חמאס ברצועה; והוא זה שסירב אז וגם היום לחשוב על אלטרנטיבה שלטונית ריאלית לחמאס בעזה (ותסלח לי חמולת אבו-שבאב). הוא עמד בראש המערכת והנחה אותה שלא לתקוף את ראשי חמאס, שלא לחסלם פעם אחר פעם אחר פעם. זו אינה "דעה" - אלה עובדות שנתניהו לא רוצה שיתפרסמו בוועדת חקירה רשמית. וכל עוד מדובר בפרסומים בתקשורת, תמיד אפשר להאשים את העיתונות שהיא רודפת אותו, מלבד כמובן בערוץ הבית החביב עליו, ששם לא משנה כמה הוכחות יסופקו על חלקו בקטסטרופה, ימשיכו ויאשימו את בג"ץ, התקשורת, הקפלניסטים ומי לא.
