1963, אלבמה. מרטין לותר קינג כותב מכתב מבית הכלא ובו הוא קורא להמונים להצטרף למחאה לא אלימה נגד חוקי הגזע. בין היתר הוא פונה אל מנהיגי דת, שבכוחם להביא בשורה של צדק ושוויון. הרב משה זקס ממינסוטה מתרגש מהפנייה ומחליט להצטרף לצועדים באלבמה. בבית הכנסת הצנוע שלו, "בני אברהם", לא מתלהבים מהרעיון. אבל הוא נוסע, צועד עם משלחת רבנים ואנשי דת שהתכנסו מכל ארצות-הברית, ורואה בצד הדרך דוכן שמוכר למשתתפים סיכות שעליהן משפט אחד: I believe in human dignity, אני מאמין בכבוד האדם.
הרב זקס התעניין בסיכות ורצה לרכוש כמה למזכרת, אבל המוכר התעקש ושאל: אתה באמת מאמין בכבוד האדם? אחרת לא אוכל למכור לך אותן. הרב ענה לו: אני יהודי, רב של קהילה במיניאפוליס, מינסוטה, והתפקיד שלי הוא לחזור אל המאמינים וללמד אותם למה זה חשוב. כששב אל קהילתו הוא הציג את הסיכה ואמר: מה שכתוב פה בעברית הוא ‑ אני מאמין בצלם אלוהים.
השבוע הגיעו שרים וח"כים שעל דש בגדם סיכה של חבל תלייה מוזהב, לדיון בכנסת שעסק בהצעת חוק עונש מוות למחבלים. אבל איתמר בן גביר וחבריו לא הגיעו לחוקק. הם הגיעו להעביר מסר. המסר לא קשור לסוג הענישה הנדרשת לרוצחים, להשלכות ביטחוניות או להצלת חיי אדם. סיכה קטנה מזהב של חבל תלייה היא הפיכת ההרג למוצר פופ. מענה עיצובי ישיר ללולאה הצהובה שביקשה להשיב חטופים אל בתיהם. לא קידוש החיים, אלא התענגות ממוות. סיכת חבל התלייה אומרת בפשטות: אינני מאמין בצלם אלוהים.
הטור הזה לא יעסוק בחוק עונש מוות למחבלים. לא בנחיצותו, לא בסכנותיו. הוא יעסוק בתפיסת צלם אלוהים. תפיסה יהודית בסיסית ומפוארת שעל אדניה נבנו לאורך דורות תפיסות המוסר המוכרות לנו, שביקשו לראות בכל אדם חלק אלוה ממעל. תפיסה שלפיה חיי אדם יקרים וחשובים כיוון שיש בהם דמיון לאלוהות שיצרה אותנו, תפיסה שעל בסיסה חוקק חוק כבוד האדם וחירותו ועל גביה מונחות מצוות והנחיות אין-ספור: מהאמרה "כל המציל נפש ‑ כאילו הציל עולם מלא", דרך "לא תעמוד על דם רעך", המשך באיסור הלבנת פנים, הלאה אל מצוות הכנסת אורחים והקדמת שלום לכל אדם, ועד "ואהבת לרעך כמוך".
אחת ההנחיות הראשונות בספר בראשית מלמדת שדווקא מתוך אותו דמיון לצלם אלוהים, מי ששופך דם דינו מיתה. "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”. אך גם הציווי הזה עבר עידונים רבים לאורך שנים של מחשבה ויצירה יהודית. במסכת סנהדרין העוסקת בהרחבה בעונשים מעונשים שונים, נטילת חיים זו נקודת קצה שיש סביבה אין-ספור סייגים ומניעות. בשביל ליטול חיים של אדם במסגרת בית דין נדרשים כל כך הרבה שלבים וחסמים, כך שהרשעה כזו הופכת לנדירה במיוחד.
אחת ההנחיות הראשונות בספר בראשית מלמדת שדווקא מתוך אותו דמיון לצלם אלוהים, מי ששופך דם דינו מיתה. "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם”. אך גם הציווי הזה עבר עידונים רבים לאורך שנים של מחשבה ויצירה יהודית
על פי המשנה, סנהדרין שהוציאה להורג אדם אחד בשבע שנים נחשבה קטלנית. רבי אלעזר בן עזריה מחריף את המדד הזה וטוען שסנהדרין שהוציאה להורג פעם ב-70 שנה גם היא חבלנית ולא ראויה. רבי טרפון ורבי עקיבא המשיכו את הקו הזה עד להוקעה של כל הוצאה להורג. "אִלּוּ הָיִינוּ בַסַּנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג בָּהּ אָדָם מֵעוֹלָם", הם קבעו.
גישת חז"ל מבטאת את הזהירות הקיצונית כלפי עונשי מוות. למרות הציווי על הרג של רוצחים, הזהירות הנדרשת היא כל כך גבוהה עד להכחדתו כמעט. אין במעשה הזה חדווה והוא לא דוגמה או מופת, אלא מהלך של אין ברירה.
צלם אלוהים כמודל התנהגותי
וכי לאייכמן או היטלר היה צלם אלוהים?! שאל הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ. הייתה זו לתפיסתו שאלה רטורית. מי שחיי אדם כה זולים בעיניו, צלם האלוהים שלו חסר. זה פוטנציאל שעל האדם לטפח בתוכו. כלומר, החיוב בהקפדה יתרה בחיי הזולת קשור באופן ישיר ליכולת לעדן את עצמנו. החפץ חיים, בספרו "אהבת חסד", מעמיד את צלם אלוהים כמודל התנהגותי שאדם נדרש לעמול למענו כל חייו.
הסמל של התנועה הכהניסטית הוא אגרוף צהוב. לימים היא הוגדרה כארגון טרור ומפלגת "כך" הוצאה מחוץ לחוק. הן היו מוקצות מחמת מיאוס. בן גביר וחבריו, יורשיה האידיאולוגים, התמודדו פעם אחר פעם בבחירות, אבל לא עברו את אחוז החסימה. עד שלפני פחות משבע שנים הלחץ של נתניהו הצליח. מפלגת הבית היהודי התאחדה עם עוצמה יהודית. אז קראו לזה "ריצה טכנית", או "בלוק חוסם", בטענה שמדובר בקשר כפוי שלא תהיה לו השפעה מהותית.
האם הרבנים, השדכנים, המברכים והמתחמקים יכלו לשער אז שאחרי זמן קצר כל כך יהפוך המורשע בטרור לשר והאגרוף הצהוב לחבל תלייה? התשובה הפשוטה היא בוודאי. רבים וטובים שירטטו אז בדיוק את מה שעינינו רואות עכשיו: נורמליזציה מוחלטת של מי שתומכים בטרור (כשהוא מגיע מהצד הנכון), ונוהגים באופן פופוליסטי בסוגיות הרות גורל שבבסיסן דיני נפשות.
כשתופעת שוליים הופכת למיינסטרים, זה לא אומר בהכרח שהיא קונה לה מיד עוד מאמינים אידיאולוגיים. לרוב, אלו פשוט אנשים שמשתתפים בתנועה מכוח האינרציה. בהתחלה הם אדישים לרעיונות הקיצוניים שזוכים לבמות מכובדות, אחר כך מוצאים בהם היגיון, ולבסוף הופכים גם הם למי שמאמצים את השפה הזו. כך משתנה הדנ"א של תנועות רעיוניות בכל העולם. השוליים הופכים למרכז בזכות המכשירים, התועלתנים, מעלימי העין, או מי שמסרבים להתרגש מדיל פוליטי שהכשיר הלכה למעשה את התנועה היהודית הגזענית.
חן ארצי סרורצילום: הילה שילוניהסיכה של בן גביר היא אולי גימיק, אבל הכהניזם מזמן איננו גימיק. הוא מתפשט בקרב ציבור גדל והולך, כי דלתות הממסד פתוחות בפניו. כך ח"כ לימור סון הר מלך, התומכת הכי בוטה ועקבית בטרור יהודי, מתקבלת כאורחת בבית הנשיא, הבית שבו אביו של הנשיא הנוכחי, חיים הרצוג, סירב לארח את הרב כהנא. כך שרי עוצמה יהודית מגיעים עם סיכת חבל תלייה לכנסת, ובאותה נשימה מבקשים חנינה עבור מחבלים יהודים. כך בן גביר, שחש בנוח עם קריאות "מוות לערבים" לאורך שנים, פשוט עבר לצעוק "מוות למחבלים". כך נהגי אוטובוס ומנקי רחובות ערבים חוטפים מכות ברחובה של עיר על בסיס שבועי אבל אין עצורים ואין משטרה. בדיוק כפי שקורה עם פורעים יהודים מעבר לקו הירוק. כך גם בחלקים גדלים והולכים במפלגת הליכוד, מפלגת שלטון שחלק עצום מהמיינסטרים הישראלי מצביע לה, הקולות הללו מקבלים עוד תמיכה ובמה.
נרמול הכהניזם פירושו פגיעה אנושה בכבוד האדם. כלומר, פגיעה בצלם אלוהים ממש.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.12.25
