החיסול של ראאד סעד, ראש אגף המבצעים בזרוע המבצעית של חמאס, אדם שאחראי לתוכנית הצבאית מאחורי 7 באוקטובר ולייצור אמצעי לחימה בחמאס, הוא עוד הישג צבאי טקטי מזהיר של צה"ל ושב"כ. סעד, כמו קודמיו, האחים סינוואר, דף, עיסא ואחרים, היה בן מוות שלקח חלק מרכזי בתכנון של הטבח לפני יותר משנתיים. אלא שכמו החיסולים הקודמים, חשובים ומשמעותיים ככל שהיו, גם החיסול הזה אינו משנה את התמונה האסטרטגית שנרקמת לנגד עינינו המשתאות: ישראל במו ידיה, בעצם החלטתה להימנע מקבלת החלטות מדיניות בהקשר של עזה, סוללת את הדרך להישרדות חמאס בשטח, להתחזקותו והתבססותו.
ישראל, במובן הזה נלחמת עדיין את המלחמה של לפני שנתיים – הניסיון לפגוע בבכירי התנועה – אך נמנעת מקידום מהלך מדיני משלים או אלטרנטיבה ריאלית לשלטון חמאס ברצועה. וחשובה ככל שתהיה פעולת חיסול שכזו, צריך לזכור שלכל מפקד שנהרג בזרוע הצבאית, בכיר או זוטר, יש מחליף.
חמאס, לעומת זאת (בדומה לחיזבאללה בלבנון), ממוקד מטרה ועסוק במלחמת העתיד - כלומר בהישרדות. הוא אינו ממהר להיגרר להצהרות בדבר סיום הפסקת האש או ירי רקטות (לפחות לעת עתה). ההבנה של ראש הזרוע הצבאית של חמאס, עז א-דין חדאד, היא שהבלגה כעת היא כוח מבחינתו. הוא לא רוצה בחידוש המלחמה הכוללת והוא יודע שהבית הלבן מגביל את פעולותיה הצבאיות של ישראל. זה אולי יעלה לו בחייו בעתיד, אולי בחייהם של בכירים אחרים בארגון, אך מטרת-העל שלו תיוותר בעינה - המשך התבססות ברצועה, גם לאחר הנכבה שפקדה את עזה.
חדאד אינו מבקש לנצח את צה"ל בעימות צבאי נוסף, נוסח זה שהחל לאחר 7 באוקטובר, אלא להותיר את הנשק בידיו, גם לאחר שארה"ב תוביל את שני הצדדים ככל הנראה להסכמה על הקמת גוף שלטוני חלופי ברצועה. חמאס בינתיים מנצל את העברת הסיוע ההומניטרי לעזה בימים אלה בחסות ישראל, כדי לפנות עוד ועוד משאבים לבניית כוחו הצבאי מחדש, ולגיוס פעילים חדשים במקום אלה שנהרגו. ושלא באופן מפתיע, יש הרבה מאוד צעירים פלסטינים בעזה שרוצים להצטרף לחמאס לנוכח ההזדמנות הכלכלית שהארגון מציע להם וגם לנוכח השנאה כלפי ישראל, שרק גדלה עוד יותר בשנתיים האחרונות.
ספק אם אפילו השלב השני של תוכנית טראמפ יוביל להקמתה של אלטרנטיבה שלטונית יציבה וחזקה לחמאס, כזו שתוכל להביא לפירוק ארגון הטרור מנשקו לחלוטין
ספק אם אפילו השלב השני של תוכנית טראמפ יוביל להקמתה של אלטרנטיבה שלטונית יציבה וחזקה לחמאס, כזו שתוכל להביא לפירוק ארגון הטרור מנשקו לחלוטין. בנוסף, כל גוף שלטוני שיקום ברצועה, אם לא יתבסס על כוחות פלסטיניים, לא באמת יפעל בכוח נגד חמאס. וכאן נכנסים השיקולים הפוליטיים.
כוח שלטוני חלופי משמעותי לחמאס בעזה יהיה חייב לכלול כוחות פלסטיניים שמזוהים או פועלים בתיאום עם הרשות הפלסטינית. אלא שממשלת ישראל בראשות נתניהו, בורחת מכל תוכנית שתעניק אחיזה לרשות הפלסטינית ברצועה, בין היתר מחשש לעתיד הקואליציה עם בן גביר וסמוטריץ'. הבעיה היא שהבריחה הזו רק מחזקת את חמאס בשטח. כלומר, חמאס לא צריך לפנות את מקומו לגוף שלטוני פלסטיני חלופי בר קיימא, כי ישראל מונעת זאת בעצם. וכך חמאס יכול להמשיך ליהנות ממנעמי ההסכם - הכנסה של סיוע הומניטרי בכמויות לרצועה, שבחסותו הוא ממשיך לבנות את כוחו הצבאי ולהתחמש לקראת עוד סבב של לחימה.
חמאס מנסה להצטייר אל מול האמריקאים כצד שדווקא עמד בהתחייבויותיו במסגרת הסכם הפסקת האש ובונה על טורקיה וקטאר שיתמרנו את הנשיא טראמפ לשלב ב' של ההסכם, שלא יוביל לפירוק מוחלט של חמאס מנשקו. זו המציאות המועדפת על הארגון לעת עתה, ונראה שבינתיים ישראל משחקת לידיו.
