ההכרה במדינה פלסטינית, האשים נתניהו את ראש ממשלת אוסטרליה, אנתוני אלבניזי, גרמה לפיגוע הרצחני בסידני. אלבניזי דחה את הטענה על הסף. הוא דווקא צודק. וזו אולי הטענה היחידה בהקשר של הפיגוע שבה הוא צודק, משום שגם ישראל הכירה במדינה פלסטינית. כלומר, ישראל של נתניהו. ולא פעם אחת, אלא פעם ועוד פעם. אז נתניהו אשם בפיגועים קודמים?
נגד אוסטרליה ונגד כל מדינות העולם החופשי יש טענות הרבה יותר רציניות. כן, גם הן אשמות ברצח. כן, גם הן העניקו אישור להמוני פורעים שהשנאה בוערת בקרבם להשתולל ברחובות כל עיר במערב. הן אשמות, וגם ישראל אשמה, בכך שפרסומי תועבה מתוצרת הקמפיין האנטישמי זכו לכותרות ראשיות.
זה בסדר לספר על סבלם של תושבי הרצועה. אבל זה לא בסדר, וזה עיוות מתועב, להתעלם מהעובדה שהחמאס ששולט ברצועה הוא ארגון איסלאמו-נאצי שנושא את דגלי צלב הקרב בהפגנות שלו. וזה לא בסדר להתעלם מהעובדה שראשי חמאס קוראים שוב ושוב להשמדת היהודים, כל היהודים, וגם הנוצרים וההינדים. וזה לא בסדר להתעלם מהעובדה שראשי חמאס אומרים, בקולם שלהם, שהמטרה איננה ישראל, אלא העולם כולו. וזה לא בסדר להתעלם מהעובדה שחמאס היה יכול לסיים את המלחמה ב-8 באוקטובר לוּ רק היה מואיל בטובו, ואין בו שום דבר טוב, לשחרר את החטופים ולפרז את הרצועה. חמאס בחר במלחמה. לא ישראל.
אבל האוסטרלים, כמו עוד מאות מיליונים במערב – לא יודעים. להפך. הכמות האדירה של הפעמים שהמילים "הרעבה" ו"ג'נוסייד" הופיעו גם בעיתונים המובילים של אוסטרליה – פעלה כמו שטיפת מוח. אין צורך להיות מוסלמי שמקשיב לאימאמים רדיקליים במסגדים, וגם כאלה היו כמובן. יש צורך רק, ואך ורק, להיחשף למקורות מידע שנחשבים לקצת יותר מכובדים ואמינים. והמסקנה של כל אדם שפוי היא שישראל היא מדינה נאצית וכל מי שתומך בה – כמו רוב היהודים בעולם – הוא משת"פ של הנאצים. אין צורך שמיליונים יחשבו שצריך לעשות מעשה נגד היהודים הללו. יש בודדים. וזה בדיוק מה שקרה בוושינגטון, בחודש מאי, כאשר שני עובדי שגרירות ישראל, ירון לישינסקי ושרה מילגרם, נרצחו על ידי אליאס רודריגס, איש שמאל רדיקלי, ששנאת ישראל עברה אצלו ממחשבות למעשים. כך גם הפיגוע ביום כיפור במנצ'סטר, על ידי מהגר סורי, הישאם א-שאמי, שיצא למסע דקירות שבו נרצחו שני יהודים, אדריאן דאולבי ומלווין קרביץ. ועכשיו סידני באוסטרליה.
אנחנו כבר מכירים את האשמים הרגילים. “אל-ג'זירה” עומדת בראשם, עם הסתה ללא הפסקה. אבל בשנים האחרונות, ובוודאי בשנתיים האחרונות, רוב כלי התקשורת המובילים בעולם, מה-BBC ועד ה-CNN, מה"לה-מונד" ועד "הניו יורק טיימס", התיישרו לפי הקו של הערוץ הקטארי
אנחנו כבר מכירים את האשמים הרגילים. “אל-ג'זירה” עומדת בראשם, עם הסתה ללא הפסקה. אבל בשנים האחרונות, ובוודאי בשנתיים האחרונות, רוב כלי התקשורת המובילים בעולם, מה-BBC ועד ה-CNN, מה"לה-מונד" ועד "הניו יורק טיימס", התיישרו לפי הקו של הערוץ הקטארי. וכן, יש גם יהודים וישראלים. ישראלי, פרופ' רז סגל, הזדרז לפרסם מאמר שהאשים את ישראל ברצח עם כבר ב-13 באוקטובר, כאשר ישראל עדיין אספה גופות ביישובי העוטף. שורה ארוכה של אנשי אקדמיה המשיכו באותה עלילה, החל בלי מרדכי, עמר ברטוב, דניאל בלטמן ועמוס גולדברג. אפשר להניח שלוּ היינו במלחמת העולם השנייה הם היו מאשימים את בריטניה בביצוע ג'נוסייד בגרמנים. משום שהמצפן המוסרי שלהם השתבש. משום שכאשר עולם אקדמי אדיר עסוק בתעמולה במקום במחקר, בהסתרת עובדות במקום בחשיפתן – התוצאה היא הסתה לרצח עם. וכאשר אנשי האקדמיה הללו זוכים לסיקור חיובי בעיתון "הארץ", על תקן של מטיפים בשער – אז מה לנו כי נבוא בטענות ל”אל-ג'זירה” או לעיתונים המובילים במערב?
זה לא ברור אם יבוא יום של חשבון נפש. אין-ספור חוקרים עוסקים בתעמולה הנאצית של שנות ה-30 מהמאה הקודמת. הם אמורים לדעת שהמכנה המשותף של אז ועכשיו היה שקרים ללא הפסקה נגד יהודים. אבל רבים מהם אטומים. בספרו המונומנטלי, "גרוע ממלחמה", מתאר פרופסור דניאל יונה גולדהאגן את מעשי הטבח והג'נוסייד מאז מלחמת העולם השנייה, שבהם נהרגו יותר בני אדם מאשר בשתי מלחמות העולם. המכנה המשותף, ציין גולדהאגן, הוא הסתה ושטיפת מוח שהכשירו את הלבבות לביצוע הרצח ההמוני. כאז כן עתה. האיסלאם הרדיקלי מטיף לרצח. התועמלנים שלו, אנשי אקדמיה ותקשורת, יחד עם חוות בוטים והון אדיר מקטאר - שמפנים את האצבע המאשימה לישראל – ובהם גם ישראלים – נושאים באחריות לתוצאות. הם לא מקדמים פיוס. הם לא מסייעים לפלסטינים. להפך. הם מטפחים את השנאה במערכה הראשונה שמובילה לפיגועים במערכה השלישית.
אנחנו שוב בשנות ה-30. עם שני הבדלים. היום ההסתה הרבה יותר מסוכנת, משום שהיא כוללת קואליציה הרבה יותר רחבה. שמאל קיצוני. ימין קיצוני. איסלאמיסטים. קטאר. עיתוני מיינסטרים. אקדמיה. והיום – להבדיל משנות ה-30 – יש מדינה יהודית. והגיע הזמן שהיא תיכנס לפעולה.
