סיפורה העגום של קריית-שמונה, שרבים מתושביה טרם חזרו והעיר עצמה מתקשה להתאושש, הוא גם תמצית הסיפור של האופן שבו הסתיימה המלחמה כולה. מצד אחד הישגים צבאיים ופוטנציאל עצום להסדרים מדיניים שיביאו עתיד טוב יותר, ומצד שני הדברים מדשדשים ואף יוזמה מבטיחה לא מצליחה להתממש.
קריית-שמונה ממוקמת באחד האזורים היפים בארץ. היא יכולה לשמש כבירת הקיבוצים והמושבים הצפוניים שמסביב, ויש בה אנשים נפלאים. בשלוש השנים האחרונות אני מלמד במכללה האקדמית תל-חי, הממוקמת חמש דקות מהעיר, שבשנה הבא תהפוך לאוניברסיטה הצפונית של ישראל, ותקרא אוניברסיטת קריית-שמונה בגליל. למרות הפוטנציאל העצום שהאוניברסיטה יכולה להניב לעיר ולאזור (ולעשרות אקדמאים מרחבי הארץ שימצאו בה משרות חדשות שלרוב לא נפתחות בשאר המקומות בארץ) – ניכר כי העניינים מתנהלים בעצלתיים.
השיפור יכול להתבצע כבר עתה בכמה צעדים פשוטים. כך, למשל, קשה למצוא בר אחד שפתוח בערבים בקריית-שמונה, למרות שהמכללה מושכת אלפי סטודנטים שגרים באזור. האם המדינה לא יכולה להקציב מענק ספציפי לצעירים שמעוניינים לפתוח שם בר אחד או שלושה בערבים? לא פלא שבמצב הנוכחי רוב הסטודנטים מעדיפים לגור בימי לימודיהם בקיבוצי הסביבה מאשר בעיר. ולא רק בר; מסעדה, קולנוע, או מלון בוטיק שייפתח אם המדינה תעניק תמריצים ליזמים יכולים בקלות להתחיל לחולל שינוי, ולו באווירה.
דבר נוסף שפוגע בעיר קשור דווקא למדיניות החוץ. הממשלה מתרכזת בחזית הצפונית בפן הצבאי, ובהבטחות להשיג ביטחון ושקט מלא לתושבים לאחר המלחמה. אמנם המלחמה הסתיימה בהחלשה דרמטית של חיזבאללה בלבנון, שלא מעז להגיב על תקיפות צה"ל, ובהחלפת המשטר העוין של אסד במשטרו של ג'ולאני בסוריה, שגם שם פועלת ישראל מבחינה צבאית. אבל מה שבאמת יבטיח לתושבי הצפון ביטחון ותחושה של עתיד הוא הסכמים מדיניים עם סוריה ולבנון שיממשו את ההישגים הצבאיים.
ישראל מתעקשת לא לפתוח במשא ומתן עם ממשלת לבנון
כרגע, לפחות ממה שידוע בפומבי, גם משטר ג'ולאני וגם ממשלת לבנון מבקשים לקדם הסכמים עם ישראל. סוריה החדשה אפילו לא מעזה לדרוש נסיגה מרמת הגולן בתמורה. אבל ישראל מתעקשת לא לפתוח במשא ומתן עם ממשלת לבנון ולא לסמוך על ג'ולאני, למרות שאחיזתה בגולן הסורי ובדרום לבנון מעולם לא הייתה מטרה אלא רק אמצעי בדרך.
ברור שכל הסדר צריך להבטיח שחיזבאללה לא ישוקם ושסוריה לא תהווה סכנה – אבל העובדה שישראל מנסה להשיג זאת רק בכוח ואיש בממשלה לא מציע, יוזם או לפחות מדבר בפומבי על האפשרות לפשרות שיביאו להסכמים, הדרך האמיתית להפוך את הסיטואציה בקריית-שמונה ובצפון על פיה, מתמיהה.
אבי שילוןאולם לא חייבים לחשוב רק על תמורות אסטרטגיות שיפיחו תקווה ותנופה בצפון. אפשר להציע גם מחוות קטנות יותר מטעם השרים. למשל, לעבור להתגורר בקריית-שמונה כפי שעשה יוסי שריד (השמאלני) בשנות ה-80. אחרי הכל, אפילו בלי רכבת המרחק מקריית-שמונה לתל-אביב בנסיעה מהירה במכונית הוא שעתיים וחצי. וכמובן שעצם העובדה שעדיין אין רכבת לקריית-שמונה וגם התוכניות לבנייתה ניכרות רק בשלטים היא מקוממת.
את הפערים בין הפריפריה למרכז אפשר לצמצם בקלות יחסית משום שהמדינה קטנה כל כך. אבל קריית-שמונה היא עוד דוגמה להזנחה - תקציבית ורעיונית.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.12.25
