מעבר לסימני השאלה הרבים בהחלטת הפרקליט הצבאי הראשי לסגור את התיק הפלילי נגד אל"מ (במיל') יואב ירום בפרשת מותם של גור קהתי וזאב ארליך ז"ל (למרות שכבר הומלץ להעמידו לדין בכפוף לשימוע), ניצבת התמונה הגדולה והיא של אירוע מכונן במלחמת תרבות. כמעט כל המעורבים הבולטים באסון הם סמלים בתהליכים חברתיים ופוליטיים ארוכי טווח: הלוחם הצעיר שסבו היה בכיר בחיל האוויר וכיום הוא פעיל מחאה בולט; המתנחל מהאליטה שהחליפה את הסבא והוכנס לשטח מלחמה בניגוד לנהלים, אחרי שנים של קשר צמוד עם מפקדים בגדה המערבית; הקצין הבכיר, הנערץ וגם היהיר, שעל פי גרסתו יזם את כניסת האזרח ללבנון, לא וידא שהוא מחויל כנדרש וממילא אחראי לתוצאה הטרגית תחת פיקודו; והפצ"ר, שמינויו צלח את המקארתיזם הביביסטי גם בזכות תמיכה מהימין המתנחלי, שרואה בו לא רק משרת ציבור נקי מרבב - אלא גם את האיש שהסדיר את ההתנחלות עפרה, שם ארליך היה אגדה בחייו.
ומכיוון שזאת מלחמת תרבות, היא אף פעם לא באמת עסקה רק בדיני ראיות, ולכן אין החלטה של המערכת שהייתה זוכה לקונצנזוס. צודקים מוקיריו הרבים של ארליך, שחלקם תבעו את כבודו בסוף השבוע לאחר המתקפות הארסיות והבלתי מבוססות נגדו בעוד הגופה טרם התקררה, ובכל מקרה בשטח מלחמה יש רק אחראי אחד – והוא לא אזרח. צודקת כמובן משפחתו של קהתי, שלא מבינה מדוע שלחה בן להילחם על הגנת המולדת והוא מת ב"משימה" שנראתה תמוהה בזמן אמת עבור חלק מאחיו לנשק, והם שבים ומספרים למשפחה בימים אלה על עדויות מפוקפקות והליך בדיקה מזוהם. וגם לשאלת הרף הפלילי במקרה של ירום יש מקום בהליך תקין, שבו מעמד השימוע לפני כתב אישום הוא לא לפרוטוקול בלבד.
פרשת מותו של גור קהתי יושבת על יותר מדי מתחים ופצעים מכדי להיחתם בהודעה יבשה בלשון משפטית. אם הרמטכ"ל עוד חושב שיש לו סיכוי לנצח במאבק על צבא רב-מגזרי, עליו לדעת שהורים ונערים מסתכלים
התוצאה היא שבר עמוק, שהפרקליטות הצבאית היא בערך הגוף האחרון שיכול להתמודד איתו: מלכתחילה מדובר בארגון שהלך ונחלש ככל שאגפים לא מבוטלים בחברה הישראלית איבדו סבלנות ועניין בנוגע למקומו של החוק בצבא, כפי שנחשף בעוצמה בפרשת אלאור אזריה. בעקבות 7 באוקטובר הסנטימנט השלילי התרחב, והפצ"רייה הגיבה לשלל חשדות לעבירה על דיני המלחמה ברפיסות שעוד תהדהד שנים קדימה. ובעקבות התנהלותה של הפצ"רית לשעבר בפרשת שדה תימן, כיום הגוף הזה לא מסוגל להוציא טופס הזמנת סיכות למהדק ללא סירחון. הפצ"ר החדש, אלוף איתי אופיר, כמו כל בכיר שיתמנה תחת ממשלה ושר ביטחון שמתגאים בדורסנותם, חשוד מראש (ולא רק מצד אחד).
עינב שיףבהנחה שהחלטת הפצ"ר לא תתהפך (למשל בבג"ץ), השאלה היא האם בצבא שוגים באשליה שזה סוף הסיפור או בכל זאת מבינים שהוא לא יכול להסתיים בדיון "פלילי או פיקודי": הוא יושב על יותר מדי מתחים ויותר מדי פצעים מכדי להיחתם בהודעה לעיתונות בלשון משפטית יבשה. אם הרמטכ"ל עוד חושב שיש לו סיכוי לנצח במאבק על קיומו של צבא רב-מגזרי, שגם ככה סיכוייו אינם גבוהים באקלים הפוליטי, עליו לדעת שהורים ונערים מסתכלים ובינתיים רואים צה"ל אחר לגמרי ממה שסיפרו להם.
