בזמנים קשים יש שמץ נחמה בקריאה חוזרת בספרו של ג'ורג' אורוול "1984". אורוול כתב על מדינה דמיונית שהממשלה שלה שולטת בחיי אזרחיה. השפה היא אחד מאמצעי השליטה: בשפה החדשה כל מונח מקבל משמעות הפוכה מזו שהייתה לו קודם. מיניסטריון האמת, למשל, הוא שמו של מיניסטריון התעמולה. מיניסטריון האהבה הוא שמו של מיניסטריון העינויים. בתרגום העברי לספר נקראת השפה הזאת "שיחדש".
הקורא מבין מיד שאנחנו לא שם. ממש לא. אצלנו אמת היא אמת ואהבה היא אהבה. אבל אז מזמזמים במוחו של הקורא, כמו ברחשים באוזן, כמה ביטויים שהתהפכו להם במהלך כהונתה של הממשלה הנוכחית. חוק ההשתמטות הפך לחוק הגיוס; ועדת כסת"ח לראש הממשלה היא ועדת חקירה לאומית; ועדת הכנסת לסגירת חשבון עם התקשורת היא ועדת הכנסת לרפורמה בתקשורת; שחיתות הפכה בשיח החדש למשילות; יד רוחצת יד הפכה לחנינה.
אפשר להאריך ברשימה הזאת עוד ועוד. הדבר היחיד שבולם אותנו בדרך ל"1984" הוא הכישורים המוגבלים של שרי הממשלה הנוכחית. זאת הנחמה.
מושבה הפורה של הכנסת
היום פותחת הכנסת מושב פורה במיוחד. אמת, אהבה, משילות, אחדות ומוות ימלאו את סדר היום. החוק לאי-חקירת המלחמה יקודם בממשלה, לצד החוק לאי-גיוס החרדים שיקודם בכנסת; מחר ירוץ בכנסת, בהליך שאין מזורז ממנו, חוק עונש מוות למחבלים: הספק היחיד הוא לגבי הטכניקה - תלייה, חשמל או זריקת רעל; במקביל יקודמו החוק להכפפת המחלקה לחקירות שוטרים ליריב לוין, החוק לנטרול היועצת המשפטית לממשלה, החוק להשתקת העמותות; ועדת דיסטל להשתקת התקשורת החופשית תתכנס לדיונים רצופים והשר כ"ץ ידאג לסגירת גלי צה"ל. אפשר להבין מדוע אין לנתניהו זמן לחקירתו בבית המשפט: הוא מחוקק במשרה מלאה.
ההנחה הרווחת בין פרשני נתניהו היא שהוועדה הפוליטית לחקירת המלחמה היא ספין, ביצה שלא נולדה. כל מה שנתניהו רוצה כרגע הוא להרוויח זמן ולמתן את הביקורת עליו בגוש תומכיו. התרגיל לא מחזיק מים, אבל מחזיק זמן.
הישראלים שיצאו במוצאי שבת לכיכרות בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית הריחו את הבלוף: הם צודקים, כמובן. הקמת הוועדה כמוה כהתעללות במשפחות השכולות ובאזרחים כולם. אף על פי כן המפגינים אינם פטורים מלשאול את עצמם שאלה קשה: נניח שתקום ועדת חקירה ממלכתית, כנדרש בחוק. מה הם מצפים לקבל ממנה; מה הם מצפים שיקרה.
אירועי 6 ו-7 באוקטובר נחקרו בהרחבה, גם בתחקירים הפנימיים בצבא, גם בכתבות בתקשורת, גם בממצאי מבקר המדינה. הניסיון הממושך עם ועדות חקירה ממלכתיות מלמד שהעניין הציבורי בהן מגיע לשיא בהתחלה, במהלך שמיעת העדויות הראשונות, יורד בהדרגה ומגיע שוב לשיא במהלך פרסום מכתבי האזהרה. כאשר הדוח המלא, המקיף, יוצא לאור מעטים מתעמקים בו.
האסון במירון התרחש בתקופת כהונתה של ממשלת נתניהו הקודמת. ממשלת השינוי הקימה את ועדת החקירה. ממשלת נתניהו הנוכחית הרשתה לעצמה להתעלם מהמלצות הוועדה ולגנוז את הדוח המלא. לא הייתה בעבר ממשלה שהעזה לצפצף כך על ועדת חקירה. אף על פי כן, המעשה עבר בשקט.
בעיניו השלטון כבר לא פיקדון לזמן קצוב - הוא נכס מוגן, רשום בטאבו. עצם הבירור, הצורך לתת תשובות, מעליב אותו. הוא על הספקטרום הטראמפיסטי
אנחנו מתקשים להודות בכך, אבל לא החקירה וגילויה מאחדים מיליוני ישראלים סביב הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית אלא משהו אחר. המוסד הזה חיוני משום שהוא מבהיר לשלטון שכשל שהוא איננו חסין: הוא בר-ענישה.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיבמקרה של נתניהו זה לב הבעיה. לגמרי לא בטוח שוועדת חקירה ממלכתית הייתה ממליצה על הדחתו. יש פער גדול בין היומרה שלו בנושאי ביטחון לבין המעורבות שלו בפועל. לא רק בלילה של 6 באוקטובר לא העירו אותו. האחריות שלו למחדל מקורה באחריות הכללית שלו כראש ממשלה, לא רק מה עשה, גם מה לא עשה, וכמובן, בקונספציה שבנתה על שלטון חמאס ברצועה. אבל גם כאן, קונספציה היא משהו שראש ממשלה יכול להגן עליו - בתנאי שדאג להכין את הצבא לאפשרות שהוא טועה.
נתניהו בטוח היום שהוא עומד מעל לטעות, מעל לביקורת, מעל לעונש, מעל לחוק. כך הוא נוהג בבית המשפט, כך בממשלה, כך בעסקאות שהוא עושה עם טראמפ. בעיניו השלטון כבר לא פיקדון לזמן קצוב - הוא נכס מוגן, רשום בטאבו. עצם הבירור, הצורך לתת תשובות, מעליב אותו. הוא על הספקטרום הטראמפיסטי.
לא רק בגלל זה, אבל גם בגלל זה צריך ועדת חקירה ממלכתית. זה השירות שהוועדה יכולה לתת למה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית.
