קריית שמונה ספגה מהלומות קשות במהלך מלחמת "חרבות ברזל", וכשליש מהתושבים שפונו ממנה כלל לא חזרו. אתמול (שני) יצאו כמאה תושבים להפגין זה השבוע השני ברציפות, וחסמו למשך שעות ארוכות את הכניסה לעיר. הם עמדו וזעקו לתשומת לב ממשלתית, והכרה בעיר כאזור מוכה אסון הדורש טיפול מעמיק ונקודתי. אלו סיפוריהם של ארבעה מהם.
ההפגנה בקריית שמונה, אתמול
(צילום: אביהו שפירא )
בתיה עמר (65), אם לארבעה וסבתא
"כל החיים גרנו פה, ופתאום בפינוי ראינו עולם אחר"
אתמול בבוקר זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שיצאתי להפגין. מעולם לא הייתי בשום הפגנה. אני מבינה שהפעם זו פשוט מלחמה של ממש על הקיום של העיר שלנו, של קריית שמונה. אני לא יכולה לשבת בשקט מהצד ולצפות בדבר הזה.
נולדתי פה, כל המשפחה שלי נולדה כאן. אנחנו אוהבים את המקום הזה, אבל העיר לא נותרה אותו הדבר מאז הפינוי. התחושה היא שקריית שמונה ריקה. אנשים רבים לא חזרו, במיוחד צעירים, וזה מדאיג מאוד.
אני מרגישה שאנחנו ציונים. כל החיים שלנו פה היינו על הגבול, היינו סוג של חיילים. מאז שאני קטנה אני מכירה את החיים תחת קטיושות ולחיות במלחמות וסוחבת כמו כולם פוסט-טראומות – גם אני וגם הילדים שלי. כל החיים חיינו בקריית שמונה, ופתאום בפינוי ראינו עולם אחר, עם שירותי רפואה ופרנסה ותרבות ותעסוקה. ועכשיו, אחרי שחזרנו, אני מרגישה שכבר אי-אפשר יותר.
מאוד קשה לראות את קריית שמונה סגורה כבר בשעה 16:00 אחר הצהריים. חוץ מעבודה ובית אין מה לעשות פה. נכון שבזמן האחרון מנסים להביא לכאן פעילויות למתנ"סים, אבל זה לא מספיק. הפינוי הזה שינה לנו את כל החיים. שניים מתוך ארבעת ילדיי לא חזרו לעיר. הם כבר מצאו עבודה וחיים חדשים במרכז.
מאז שחזרנו אני כל הזמן הולכת כאן בתחושה של עצב, של דאגה. מה יהיה עם קריית שמונה? אני שומעת על עוד משפחות צעירות שרוצות לעזוב. בממשלה צריכים להבין שאם הן יעזבו – אז לא יהיה מי שישמור פה על הגבול. רק שיבואו לפה, יראו, יֵשבו עם התושבים וישמעו את הכעס והכאב. זו חובתם.
לפי דעתי צריך להקים "כיפת ברזל" כלכלית מעל קריית שמונה. עושים את זה באמצעות חבילת תמריצים לעסקים מקומיים ולמשיכת תעסוקה ממפעלים וחברות עוגן. עידוד דיור בר השגה לבני המקום באמצעות מענקים וסבסוד פיתוח מיידי. גם חייבים להביא לחיזוק מענה הרפואה והקמת חדר מיון קדמי פעיל בעיר, וכן השקעה במנועי צמיחה ובראשם פיתוח תיירותי והקמת בית מלון. ומעל הכול, השוואת מעמד המיסוי והארנונה של קריית שמונה לזה של העוטף והדרום.
אלימלך שלום (51), אב לחמישה
"אם הייתה לי היכולת הכלכלית לעזוב, לא הייתי פה"
העסק שלי, חנות צעצועים וכלי בית, קיים זה 33 שנים, ומה שאני רואה היום לצידי בעיר אלו עסקים שבורים. כל שבוע נסגרים עסקים וימשיכו להיסגר, ולא משנה כמה ותיקים הם.
נגמר לנו החמצן. יש אצלי ירידה של יותר מ-50% במחזור, והיו חודשים מאז שחזרנו לפה שהירידה הייתה גם של 70%. ולא רק אצלי. מבחינת המדינה, ברגע שנגמר הפינוי נגמר האירוע, אבל אנחנו היום כמו חייל שנפצע. אנחנו עדיין במלחמה יומיומית – מול הרשויות, מול הבנקים.
הממשלה מדברת על תוכניות סיוע כלכליות של 600 מיליון שקל שנתנה לצפון, אבל אנחנו, כתושבים וכבעלי עסקים, לא מקבלים שום סיוע, לא מהממשלה, לא מהעירייה, ונדרשים לשלם הכול כרגיל – ארנונה, מיסים, שכירות. ההוצאות נשארו אותן הוצאות, אבל ההכנסות התרסקו.
אומרים שחזרו לפה 16 אלף תושבים, אבל זה לא נכון. כאן רואים את האמת, ובתחושה שלי אפילו 12 אלף תושבים אין פה בעיר. הרבה מהתושבים שעזבו עדיין רשומים פה, כי זו השנה הראשונה שלהם בחוץ, אבל הם כבר לא פה. במיוחד הצעירים. אז מאיפה יבואו הקונים? אם פעם 50% מהתושבים היו לקוחות שלי, היום אני צריך להילחם על כל לקוח כדי שיבוא דווקא אליי.
אני אישית, כדי לשרוד ולהמשיך להחזיק בעסק, נאלצתי לפטר שני עובדים. אני מצמצם הוצאות, עושה מבצעים, שובר מחירים, מוכר לפעמים בפחות מעלות המוצר רק כדי ליצור תנועה בעסק. רק ככה אני יכול לצוף.
עמדתי על כך שכל חמשת הילדים שלי, מגיל שש עד 26, יחזרו איתנו לעיר. אבל האמת? אם הייתה לי היכולת הכלכלית לעזוב, לא הייתי נשאר פה. אני לא רואה אופק, לא רואה תקווה.
קובי וינברג (38), אב לחמישה
"עיר לא יכולה להתקיים על הנשמה מלאכותית"
שנה וחצי חלמנו לחזור הביתה, לחמתי כ-400 יום במילואים בגבול הצפון והחזרתי את המשפחה שלי בראש מורם.
ידענו שהחזרה לא תהיה פשוטה, אבל ההתחלה הפתיעה לטובה. מאז שחזרנו היו כאן המון מופעי תרבות והכי טובים שיש, קיבלנו מענה רגשי, אבל בעיקר שמחנו לחזור להיות קרובים לטבע. הנחל, נדידת הציפורים.
אבל לא הכל ורוד, הקשיים מתחילים לצוף. הבעיות שהיו כאן לפני רק התעצמו. הרבה עסקים כבר לא חזרו, וזה מורגש. יש לי חברים מוכשרים שכבר הרבה זמן מחפשים עבודה ולא מוצאים, כי חברות רבות שהיו כאן עזבו.
קריית שמונה עברה דיאטה של יותר מ-25% ביום אחד. בראש אנחנו עדיין עיר של 25 אלף תושבים, ובמציאות כנראה פחות מ-17 אלף. כשפינוי נמשך מעל שנה זה כבר לא פינוי, זו הגירה. אנשים בנו חיים במקום אחר.
אבל הטראומה האמיתית לא הייתה רק העזיבה, אלא אובדן היכולת לתכנן. פעם אחרי פעם החלטות נדחו לרגע האחרון. נוצרה תודעת הישרדות שרואה רק את הצעד הבא.
במלחמה סתמו את הפערים בכסף, וזה קל, נוח וממכר, אבל עיר לא יכולה להתקיים על הנשמה מלאכותית לאורך זמן. בעלי עסקים צריכים תנועה, לא מענקים. שכל אלפי האנשים שבאו להתנדב כאן יבואו עכשיו לקנות ולבלות. אנחנו צריכים את הלקוחות, את השגרה.
ההפגנות שלנו, תושבי העיר, נותנות לי תקווה, אבל אם זה ייגמר בהפגנה ובתקווה שמישהו יציל אותנו – זה ייכשל.
המדינה לא ויתרה עלינו, היא פשוט לא יודעת מה לעשות, וגם אנחנו מבולבלים. עכשיו צריך לנשום ולהתחיל לבנות מציאות יציבה. יש כאן הזדמנות ליצור עיר ואזור טובים וחזקים יותר. ודברים קורים כאן, בקצב של קריית שמונה.
חנה אלביליה (62), אם לאחת וסבתא לנכד
"בממשלה יודעים שכאן ממילא בוחרים בהם, בליכוד"
הייתי מפונה למלון קראון פלאזה בעזריאלי במשך כל המלחמה. בתל אביב גיליתי הרבה דברים שלא הכרתי וידעתי שמגיעים לכל תושב, כמו בריאות למשל.
שם הכול זמין. פה, אם אני רוצה בדיקת שמיעה, אני מחכה חצי שנה. גם בית החולים בצפת לא יכול לתת את כל המענים, וצריך לנסוע לרמב"ם בחיפה או לתל אביב. אתה יודע כמה אנשים מתו בדרך לבית החולים עד שהגיעו לצפת?
הממשלה לא מבינה שקריית שמונה היא מקום שכבר מת. העסקים סגורים. אם אתה רוצה ללכת ב-17:00 אחרי הצהריים לקנות משהו – הכול סגור, כי לא משתלם להם לפתוח. אין אנשים.
אני חושבת שעזבו פה יותר מ-50%, ועוד עוזבים. אני מרגישה שמתייחסים אלינו ככה, שאין פה ממשלה ומענה, בגלל שיודעים שחזרנו כי לא הייתה לנו ברירה. מי שהייתה לו ברירה נשאר ביישובים שאליהם התפנה.
יש לי נכד אחד. אין לי לאן לקחת אותו כשהוא מסיים את הלימודים. אין גן שעשועים נורמלי, הכול מלוכלך, הכול טינופת. אין מקום נעים לשבת בו. בקושי פתחו לנו חוגים לילדים בשעות אחר הצהריים.
אנחנו מדברים על צרכים של דברים בסיסיים. אתה משלם ארנונה מלאה, אבל לא מקבל כלום. לוקחים אותנו כמובן מאליו, אולי כי יודעים שבעיר הזאת ממילא בוחרים בהם, בליכוד.
באים לפה הפוליטיקאים, מראים את הפרצוף שלהם והולכים. אני תמיד סמכתי על עצמי ולא על העירייה ולא על אף אחד אחר, אבל עד כאן. אנחנו מחזיקים את הצפון. בלעדינו מה יהיה פה, בסיס צבאי?
ועדת הנגב והגליל תקיים ישיבה מיוחדת: "עדים לגסיסה איטית"
בעקבות הפרסום ב-ynet ו"ידיעות אחרונות", הוועדה לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל בכנסת תקיים ישיבת מיוחדת בקריית שמונה בחודש הבא.
יו"ר הוועדה, ח"כ עודד פורר (ישראל ביתנו), מסר: "הדברים העולים מהכתבה הם קטסטרופליים לעיר, שעומדת בפני סגירה. נראה שהממשלה החליטה לנעול את שערי העיר ולפנות את התושבים חזרה למרכז הארץ. אם הממשלה לא תתחיל בתוכנית חירום אמיתית לשיקום, פיתוח כלכלי, תעסוקה ושירותי בסיס - אנחנו נהיה עדים לגסיסה איטית של העיר ולקריסתה".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.12.25
