איפה אנחנו? כן, איפה אנחנו, שראינו אתמול את הביזיון שהתרחש בכנסת, ולא יצאנו בהמונינו לרחובות? איפה אנחנו, שראינו איך הממשלה מחליטה על הקמת ועדת חקירה פוליטית – לא ממלכתית, לא עצמאית, לא כזאת שמבקשת את האמת – ועדה שתיבחר, תנוהל ותכוון על ידי האחראי והאשם הראשי לאסון הכי גדול שקרה פה.
איפה אתם המילואימניקים? אלה שאמרו שלא ישרתו תחת משטר לא דמוקרטי. אלה שידעו לזהות סכנה כשהיא נגעה ישירות בהם. אלה שבנינו עליהם. שחיכינו להם. כשתיגמר המלחמה, אמרנו, אתם תציפו את הרחובות. ועכשיו אתם שותקים כשמנסים לכתוב מחדש את ההיסטוריה, את האמת כפי שאתם מכירים אותה, כפי שאתם חוויתם אותה. איפה הסולידריות שלכם עם הנופלים, עם הפצועים, עם החטופים שיכלו לחיות בינינו היום ועם המשפחות השכולות?
ואיפה אתם, האזרחים הנורמטיביים, אלה שעובדים, משלמים מסים, משרתים ומבינים שאחרי החוקים שעוברים עכשיו בכנסת – ישראל לא תהיה יותר המדינה שלכם? זו תהיה ישראל אחרת. אתם, שהייתם תמיד הרוב הדומם, ידעתם להציף את הרחובות בימים של גשם ובימי חמסין. עכשיו אתם נעצרים?
ואתם, מצביעי ליכוד עצמאיים ובעלי מצפון? איפה המחאה שלכם על מה שעושים מהמפלגה שלכם? איפה הבושה שלכם? איך אתם חיים איתה?
ואיפה גם אתם, הפוליטיקאים, ראשי מחנה האופוזיציה, בנט, לפיד, ליברמן, איזנקוט, גנץ וגולן, במקום להוביל אתמול מחאה עצומה, את הפגנת המיליון שעליה, איזנקוט, דיברת פעם? במקום למלא את תפקידכם כאופוזיציה ברגע כל כך קריטי, אתם שומעים על ועדת חקירה שתגיע עד אוסלו, שתבדוק את ההתנתקות, את "הרפורמה המשפטית", את המחאה, כפי שהבטיח אתמול ראש הממשלה. ואתם, במקום להיות בראש המחנה, להנהיג, להוביל, ממשיכים לשבת באולפנים ולדבר.
למה לא מבצע סיני?
אוסלו? למה לא מבצע סיני. ההתנתקות? האם יחקרו גם למה הצביע נתניהו בעד ההתנתקות, ולא פעם אחת, אלא ארבע מתוך חמש פעמים?
יש מי שחושבים שאסור לעשות את זה – לקרוא לצאת לרחובות. שזה בדיוק מה שנתניהו רוצה: לפזר אותנו, להסיט אותנו מהנושא היחיד שצריך עכשיו לעסוק בו בלי הרף, שזה פרשת הבגידה בלשכתו. להפנות את תשומת הלב מפרשת קטארגייט אל ועדה שממילא לא תקום בקרוב, אם בכלל.
"מדובר בבגידה", אמר אתמול בנט, בהצהרה הכי חריפה שלו מאז הודיע על התמודדותו: "לשכת נתניהו בגדה במדינת ישראל ובחיילי צה"ל בשעת מלחמה ופעלה עבור קטאר למען בצע כסף, ונתניהו עצמו מטייח את זה". נראה שראש הממשלה לשעבר מרגיש תחושה של דחיפות, חרד מהאופן שבו שוב עושה נתניהו ספין על ספין על ספין, והפעם החליט לא לעמוד מנגד.
ועדה פוליטית היא לא עוד תרגיל. זו הצהרה. וההצהרה הזאת אומרת: לא נחקור את עצמנו – נחקור אתכם. לא נבדוק מחדלים – נייצר נרטיב. לא נישא באחריות – נמצא אויבים מבית
"זה אירוע הבגידה החמור בתולדות ישראל", אמר, וקרא לנתניהו להתפטר, "בין אם ידע ובין אם לא ידע שלשכתו עובדת בשכר עבור אויב בשעת מלחמה".
אם לנסות לפרש את בנט, הרי שהוא חושד שנתניהו בהיסטריה, ולא מוועדת החקירה לאירועי 7 באוקטובר, אלא מוועדת חקירה שצריכה לקום למה שהוא מכנה פרשת "הבגידה הגדולה בלשכת נתניהו". השאלה "מה נתניהו ידע?" נוגעת מבחינתו של בנט לא באירועי ערב הטבח, אלא מה ידע נתניהו על מעשיהם של עוזריו הבכירים.
לחפש משהו אחר שמטריד
בנט, כמו רבים אחרים שמכירים את נתניהו, מאמין שאם נתניהו מוציא הודעות ומתעסק עכשיו בוועדת חקירה פוליטית, זה בדיוק הזמן לחפש משהו אחר שמטריד אותו. אותם אנשים טוענים שכל עניין ועדת החקירה זה קשקוש, כי הרי האופוזיציה לא תשתף פעולה, ובסוף ממילא הכל יגיע ליו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, כוכב פרשת המחדל בהר מירון, והוא זה שימנה את חברי הוועדה.
"ואיזה אדם רציני", אומרים לי, "יסכים לשבת בוועדה כזאת? הרי זו בדיחה".
אז אני מציעה לכל מי שחושב ככה, לחשוב שוב. יימצא גם יימצא מי שיסכים.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיועדה פוליטית היא לא עוד תרגיל. זו הצהרה. וההצהרה הזאת אומרת: לא נחקור את עצמנו – נחקור אתכם. לא נבדוק מחדלים – נייצר נרטיב. לא נישא באחריות – נמצא אויבים מבית.
וזה עובר. לא בצעקה. לא בהפגנה. לא במחאה. זה עובר בשקט. איך זה יכול להיות? איפה כולם? אולי התעייפנו. אולי למדנו שצעקות לא תמיד מנצחות. אולי פשוט התרגלנו לחיות עם תחושת החירום התמידית של מלחמה, הרוגים, חטופים. עם המחנק. עם חוסר התקווה. עם מדינה שהולכת ומשנה את פניה.
ובמקום שאנחנו נסגור אתמול את כביש 4 – החרדים עשו את זה. הם מוכנים למות ולא להתגייס. ואתם?
