אחרי עיכוב ארוך ומיותר אישר אתמול שר הביטחון ישראל כ"ץ את מינויים של שני מפקדי הזרועות החדשים של חיל האוויר וחיל הים, שאמורים להוביל את המערכות הרחוקות של צה"ל מול איראן, תימן וחיזבאללה. בהקשר הזה נכון להקשיב לדבריו של הרמטכ"ל, רב-אלוף אייל זמיר, שאמר אתמול כי גם בימים אלה ביטחונה של מדינת ישראל איננו מובטח.
בימים האחרונים עוקבים בצה"ל מקרוב אחר המתרחש באיראן. זאת מתוך התפיסה המעודכנת של צה"ל, שלפיה יש להיערך מול יכולות ולא רק מול כוונות. גם אם על פניו אין לאיראנים אינטרס לצאת כעת למלחמה, הרמטכ"ל הבהיר בדיונים סגורים: אני לא סומך על כלום. אינני יכול להרשות לעצמי לא להיות ערוך ובכוננות גבוהה מול מי שיכול לשגר מטח טילים בהפתעה. כל התוכנית הרב-שנתית של צה"ל נבנית כעת מתוך מוכנות למלחמה בהפתעה מוחלטת, כלקח ישיר מאירועי 7 באוקטובר. ובגבולות, כך שב ומודגש, תמיד צבא לפני אזרחים. ואם לא יתפתח משהו בלתי צפוי בטווח הזמן הקרוב, המוקד הבא צפוי להיות חיזבאללה בלבנון.
שני הבכירים שנבחרו, תא"ל עומר טישלר לחיל האוויר ואלוף אייל הראל לחיל הים, היו למעשה מועמדים יחידים. שניהם סומנו לתפקיד כבר בצעירותם, ולא באמת התקיימה תחרות. הסוגיה היחידה שנבחנה לעומק הייתה אחריותו של תא"ל טישלר למחדל 7 באוקטובר. כ"ץ עיכב עד כה את מינויו בטענה לבחינה מחודשת של חלקו באירועים, אך בפועל הסיבה האמיתית לעיכוב הייתה מחלוקת בינו לבין הרמטכ"ל זמיר סביב מינוי נספח צה"ל בוושינגטון. השר התעקש למנות לתפקיד את מזכירו הצבאי, בניגוד לעמדת הרמטכ"ל, שהוא גם מפקדו הישיר. הסוגיה הזו עדיין תקועה.
דווקא כעת, כאשר עוסקים בזהות ובהרכב ועדות החקירה, ואסור לאפשר לדרג המדיני לחמוק מהן, חשוב להזכיר כי חיל האוויר עצמו ספג ביקורת קשה. לפי מסקנות ועדת תורג'מן, החיל כשל בבניית מענה להגנה על שמי המדינה ברום הנמוך; לא ביצע תהליכי הערכת מצב סדורים במהלך ליל 7 באוקטובר; לא הצליח להתאים את הפעלתו למתקפה רחבה שחרגה מתרחישי הייחוס; ובסופו של דבר לא היה שם כדי לספק הגנה לתושבי העוטף.
מנגד, מאז נרשמו לחיל האוויר גם הצלחות רבות. בראש ובראשונה במבצע עם כלביא באיראן, שבו הוצגו יכולות חסרות תקדים בתקיפות בטווחים רחוקים. גם בלבנון, במבצע חיצי הצפון, נרשמו הישגים מרשימים, מחיסולים בכירים ועד השמדת מערכי טילים. משתי הזירות למדנו שוב שכאשר מתכוננים היטב למלחמה יש תוצאות, וכאשר מפתיעים את האויב ולא מופתעים, התוצאות טובות הרבה יותר.
שני הבכירים שנבחרו, תא"ל עומר טישלר לחיל האוויר ואלוף אייל הראל לחיל הים, היו למעשה מועמדים יחידים. שניהם סומנו לתפקיד כבר בצעירותם, ולא באמת התקיימה תחרות
חיל הים השפיע במידה מסוימת, בעיקר בזירה הלבנונית, אך הביקורת גם מתוך החיל וגם במטכ"ל היא שלא הופעל ולא יזם דיו בזירה הימית מול החות'ים. אלוף הראל, בתפקידו כראש אג"ת, ניסה לדחוף לפעולות כאלה, וגם מפקדי חיל הים לשעבר ניסו ללחוץ על הרמטכ"ל לשעבר הלוי להוציא לפועל יותר מבצעים.
ומכאן לשני הקצינים שמונו. טישלר והראל, שבמקרה מתגוררים האחד בקיבוץ בדרום והשני בקיבוץ בצפון, הם מינויים טבעיים. טישלר סומן לגדולות כבר כקצין צעיר. הוא השתחרר לאזרחות, ולאחר כמה שנים חזר לשירות. בניגוד לרוב קודמיו בדור הנוכחי, למעט שקדי, הוא נכנס לתפקיד מפקד חיל האוויר כאלוף ראשון ולא כאלוף שני, כפי שהיה אצל עמיקם נורקין, אמיר אשל ועדו נחושתן. הוא פיקד על טייסת סופה, על בית הספר לטיסה, על בסיס נבטים בתקופת קליטת מטוסי F-35, ובהמשך שימש ראש להק מבצעי וראש מטה החיל. אנשי חיל האוויר בעבר ובהווה מרעיפים עליו שבחים, מתארים אותו כיסודי, קפדן, שקול וחכם. במהלך המלחמה, למרות ששירת בקריה, כמעט שלא יצא הביתה והיה מחובר מאוד לכוחות היבשה. במהלך ליל 7 באוקטובר לא עודכן ולא היה בציר קבלת ההחלטות. הוא קם לאזעקות ונסע לקריה, ובזמן שמפקד החיל היה בהערכות מצב, הוא זה שניהל את בור הלחימה. תומר בר סמך עליו והשניים עבדו כצמד. הניסיון שצבר, בעיקר מול איראן, נחשב קריטי לסיבוב הבא. כראש מטה עסק בבניין כוח מואץ תוך כדי המלחמה, כדי למלא מחסנים במהירות. כבר שנים לא נשמעו כל כך הרבה מחמאות על קצין בכיר, הן מפיקודיו והן ממפקדים בהווה ובעבר, גם בחיל האוויר וגם בכוחות היבשה.
אלוף אייל הראל היה גם הוא המועמד היחיד בסיבוב הזה. כראש אג"ת היה אחראי לבניין הכוח ולביצור עוצמתו של צה"ל במהלך המלחמה, לרבות רכש ביטחוני, תיאום מול דירקטיבת הדרג המדיני, הובלת שיתוף פעולה יוצא דופן עם תעשיות ביטחוניות בישראל ובחו"ל, חימושים, אמצעי לחימה, פלטפורמות, קווי ייצור אסטרטגיים, ושיקום תשתיות ובסיסים. הוא הוביל גם את התיאום מול האמריקאים על הרכבת האווירית והימית של הסיוע הביטחוני הגדול ביותר בהיסטוריה, וכן תיאום מדיניות מבצעית במהלך המלחמה מול בכירים בצבא ארה"ב ושותפים נוספים.
בחיל הים שירת בדרום לבנון וברצועת הביטחון כמפקד דבורה וכמפקד סטי"ל. הוא פיקד על פלגת דבורות במבצע עופרת יצוקה, על שייטת 3 במבצע צוק איתן, על תפיסת אוניית הנשק האיראנית קלוס סי במבצע חשיפה מלאה, ועל מבצעים מיוחדים בים האדום. כראש מספן מודיעין, בתקופתו נוהלה המערכה החשאית בים מול איראן, ויצאו לפועל מבצעים רבים של שייטת 13. גם הוא, כמו טישלר, היה מועמד מובהק של הרמטכ"ל ושר הביטחון לתפקיד, עם היכרות עמוקה ורבת-שנים עם הזירה הימית, מאיראן ועד לתימן.
