הרמטכ"ל אייל זמיר מתח קו בחול. "אי-אפשר לתחקר את עצמך לדעת", אמר, "צריך לתקן על פי הלקחים שהפקנו וליישם אותם. אבל צריך לנוע קדימה ולא לשקוע בעבר". הדברים נאמרו לכ-20 חברי פורום המטה הכללי, רובם אלופים המכהנים כמפקדי זרועות, אלופי הפיקודים וראשי אגפים, ומיעוטם תתי-אלופים שחברים בפורום מתוקף תפקידם. הרמטכ"ל כינס אותם באודיטוריום קטן באחד מבסיסי ההדרכה למה שהוגדר כיום גיבוש מטכ"לי. אבל המטרה האמיתית הייתה לסיים את הסאגה הבלתי נגמרת של התחקירים הפנימיים על מחדלי 7 באוקטובר והמלחמה, באמצעות דיון פתוח וכנה בלקחים שהמטה הכללי והעומד בראשו צריכים להפיק מאירועי אותו יום נורא.
הרמטכ"ל, למוד ניסיון, נזהר מלעורר עליו את חמתם של שר הביטחון ישראל כ"ץ וראש הממשלה בנימין נתניהו, ולא הזכיר במפורש את המונח "ועדת חקירה ממלכתית". הוא אמר לפורום שצה"ל כבר תיחקר את עצמו ככל שהיה יכול, אך הוא עדיין סבור שצריכה לקום "ועדת חקירה אובייקטיבית חיצונית כמו אחרי מלחמת יום הכיפורים", שתבדוק לא רק את מחדלי צה"ל אלא גם את הממשק בין הדרג המדיני לצבאי לפני ואחרי 7 באוקטובר (ובמילים שלא נאמרו: את חלוקת האחריות למחדלים).
הפורום הגיב בשתיקה ועבר לעסוק בליקויים המהותיים שהתגלעו בתפיסותיו ובתפקודו של הגוף הבכיר ביותר שמנהל את הצבא, ובדרכים לתקנם. המצע לדיונים, שהתקיימו בארבע קבוצות עבודה, היו המסקנות שגיבשה הוועדה בראשות אלוף (במיל') סמי תורג'מן, שזמיר מינה עם כניסתו לתפקיד כדי לבחון את איכות התחקירים הצה"ליים. ועדה זו גיבשה לקחים ומסקנות חשובים לטיוב תפקוד המטכ"ל, אבל אלו נבלעו ברעש התקשורתי שעוררו המסקנות האישיות השנויות במחלוקת שעליהן המליץ תורג'מן.
צרות של עשירים
הנושא הראשון ואולי החשוב ביותר שבו דנו, ושהוצג בפורום המלא, היה שיטות החשיבה והערכות המצב שיאפשרו לזהות שינויים אצל האויב ולהיערך לקראתן. בנושא זה שמעו האלופים הרצאה של תא"ל (מיל') איתי ברון, שהחליף את ראש חטיבת המחקר באמ"ן זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, ושרשם לזכותו במהלך השנים הערכות וניתוחי מצב מודיעיניים עמוקים שהוכחו כמדויקים.
ברון טוען שאין שום רע בקונספציה שמסדרת את החשיבה – כל עוד היא מבוססת על העובדות בשטח וזרמי המעמקים בחשיבת האויב. הבעיה היא לזהות את השינויים בעובדות ובחשיבה אצל האויב שמאתגרים את התפיסה הרווחת אצלנו ומחייבים להיערך אליהם מחדש.
ברון גם ניסה לשרטט את מאפייני ההפתעה שניתנים לזיהוי, אך הודה שלא תמיד הדבר אפשרי. הרמטכ"ל סיכם וטען שצריך לצאת מהנחה בסיסית שיהיו לנו הפתעות שלא נזהה מראש, לכן צריך לבנות את צה"ל ולהיערך פיזית ומחשבתית באופן שנוכל להדוף התקפה בהפתעה גם אם לא תהיה עליה התרעה מודיעינית מקדימה.
נושא מרכזי נוסף שבו דנה אחת מקבוצות העבודה הוא האופן שבו מתייחסים המפקדים בדרגים הגבוהים למודיעין. ברקע היו תוכנית חומות יריחו, הסימים שנדלקו בטלפונים ניידים בעזה בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר ועובדות נוספות שהעלה המודיעין ושהיה בהן כדי לספק התרעה מספקת על המתקפה החמאסית אילו הובנו נכונה על ידי המפקדים, ובראשם הרמטכ"ל וראש השב"כ.
המסקנה הייתה שהעושר המודיעיני שצה"ל התברך בו לפני 7 באוקטובר, בעיקר בזכות הסייבר והטכנולוגיות הדיגיטליות, הפך לקללה. עודף המידע ואמינותו יצרו אצל המפקדים בכל הרמות תחושה שהם מכירים אינטימית את האויב ויכולים להבין לעומק את כוונותיו בלי להזדקק למומחים, כלומר – אנשי מודיעין מנוסים ובקיאים בתרבות, במסורת ובמנהגי האויב שינתחו לעומק על סמך היסטוריה זירתית וניואנסים את כוונות האויב ויכולותיו כפי שהן לאשורן. האלופים נאלצו להודות בצער שעושר המידע יצר אצל המפקדים יהירות שהובילה לעריצות מחשבתית, מה שמנע מהם לקבל דעות, הצעות והתרעות מצד אנשי המודיעין שהיו כפופים להם.
אחת מקבוצות העבודה עסקה בחלוקת העבודה והסמכויות בין המטה הכללי לפיקודים. המסקנה הייתה שהמב"מ (המערכה שבין המלחמות) החשאית והגלויה שצה"ל ניהל בצפון ובדרום מאז 2013 לסיכול התעצמות חמאס וחיזבאללה גרמה לניוון היכולת והמוטיבציה של הפיקודים המרחביים (בעיקר פיקוד הדרום ופיקוד הצפון) לפעול עצמאית ובמהירות מול איומים בגזרתם. המב"מ נוהל בעיקר מהקריה על ידי הרמטכ"ל, אמ"ן, אגף המבצעים וחיל האוויר. הפיקודים טיפלו בבעיות מודיעיניות ומבצעיות שהיו חשובות, אבל דורגו בסדר עדיפויות נמוך יותר ביחס לפעולות המרשימות של סיכול שיירת נשק בגבול עיראק-סוריה.
כל דבר חריג דרש אישור רמטכ"ל. התוצאה הייתה שפיקוד הדרום, למשל, המתין להוראות מהקריה בבוקר 7 באוקטובר אף שהיו פעולות שנמצאות בסמכותו ושהיה יכול לנקוט לפני ואחרי שהחל הטבח. המסקנה של זמיר: הקצאת סמכויות ומשאבים לפיקודים באופן שיוכלו לפעול בעצמם, במלוא התפוקה המודיעינית והמבצעית, כפי שאכן קורה היום.
איפה פה הפאץ'
שאלה נוקבת שעלתה לדיון הייתה באיזו מידה המטה הכללי מתפקד נכון כקבוצה: האם כל אחד מהאלופים מייצג בהערכות המצב ובדיונים על בניין הכוח את האינטרסים היחודיים של הזרוע, הפיקוד או האגף שבראשו הוא עומד, או שהמטכ"ל צריך לתפקד כקבוצה שנושאת באחריות משותפת ויש לה סדר עדיפויות אחד מחייב. הסיכום היה שהמטכ"ל חייב להתנהג כקבוצה שיש לה מטרות וסדרי עדיפויות משותפים. לכן, למשל, בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר היה צריך הרמטכ"ל לקיים התייעצויות בפורומים הרבה יותר רחבים.
בה בשעה סוכם שצריך להקים פורומים מצומצמים יותר בתוך המטה הכללי שיעסקו כל אחד בנושא ספציפי ויחליפו את האחריות הבלעדית של אלופים מסוימים לנושא מסוים. סוכם גם שצריך למצוא הגדרה מתאימה שתבדיל בין "הערכת מצב" (שנדרש בה סיעור מוחות של המשתתפים) לבין עדכון שבו המשתתפים שואלים שאלות הבהרה, אבל תכליתו העיקרית היא מסירת מידע. הבחנה זו חשובה לייעול ניצול משאבי הזמן של האלופים והרמטכ"ל.
השחיקה ב"תרבות והמשמעת המבצעית" הייתה נושא חמישי שהרמטכ"ל זמיר העלה לדיון. החל בפאצ'ים עם המילה "משיח" על מדי הלוחמים, דרך התנהגות פרועה שהשתקפה בקטעי וידיאו שהופצו על ידי לוחמים ברשתות החברתית בניגוד לפקודות, וכלה בתאונות המבצעיות ותאונות הדרכים שגבו חיים והשאירו חיילים נכים לכל חייהם. חברי פורום מטכ"ל קיבלו מידע בנושא, אך הדיון היה קצר. כולם הסכימו שהמצב טעון שיפור מיידי.
את הדיונים באותו בוקר, לפני שפורום מטכ"ל יצא לביקור במוזיאון העם היהודי, חתם הרמטכ"ל זמיר בשתי הבחנות ובקביעה אחת, שהוא אישית מאמץ: לדבריו, את המודיעין שמספקים גורמי האיסוף אמורים המפקדים לצרוך ככלי עבודה ולבחון אותו בספקנות ובעזרת אנשי מודיעין מומחים, ולא לראות בו אמת מוחלטת שמאששת את דעתו. כמו כן, הוסיף זמיר, המפקד צריך לחשוש תמיד ולחפש מאין עלולה לבוא ההפתעה; לנהוג על פי האמרה "אשרי הדואג תמיד", אבל לא להיתפס לאלרמיזם מוגזם שישחוק אותנו ואת המשאבים שיש לנו. ולבסוף, פסק זמיר, "לכידות קבוצתית ושונות מחשבתית – זה מה שנדרש מפורום מטכ"ל".
