אחת הסיבות שהובילו ל-7 באוקטובר היא מדיניות ה"אין מדיניות". מה עושים עם שלטון חמאס בעזה? לא עושים. מכילים. מאפשרים לו להתעצם. נכנסים לאשליה שרווחה ופרנסה הן הדרך הטובה ביותר לשקט ולהרתעה. מה עושים עם הסוגיה הפלסטינית? לא עושים. מכילים. פיגוע פה, פיגועון שם. עוד שכונה פה. עוד מאחז שם. מקימים מדינה דו-לאומית, מהים עד הירדן, מאמינים שהעולם מתרגל, ונכנסים לאשליה שהבעיה תיעלם.
טבח 7 באוקטובר היה אמור להעיר את ממשלת המחדל. אולי מדיניות ה"לא עושים כלום" לא כל כך עובדת? ואולי, רק אולי, כאשר לא עושים כלום חוטפים מכה קשה? אבל נתניהו, כמו נתניהו, לא למד שום דבר ולא שכח שום דבר. בדיוק כמו לפני 7 באוקטובר, גם אחרי 7 באוקטובר סירב נתניהו בתוקף לדון על "היום שאחרי". באחת הפעמים היחידות שבהן הוא הואיל בטובו להכריז על מדיניות, בישיבת ממשלה בסוף חודש מארס, הכריז: "אנחנו נדאג לביטחון הכללי ברצועת עזה ונאפשר את מימושה של תוכנית הגירה מרצון של טראמפ. זו התוכנית. אנחנו מוכנים לדון בזה בכל עת". זה כבר היה ברור שתוכנית הטרנספר של טראמפ היא לא יותר מפליטת פה. אבל כשלנתניהו אין כלום, גם פליטת פה הופכת למדיניות. ומה יצא ממנה? דיבורי רהב שרק פגעו בישראל.
לאחר שתוכנית מארס סיימה את דרכה כמו בדיחה עצובה של מנהיג שאין לו מושג על מה הוא מדבר, הגיחה בחודש אוגוסט "תוכנית חמש הנקודות". הפעם זו לא הייתה פליטת פה ולא גחמה אלא תוכנית שפורסמה בהודעה רשמית של הממשלה: פירוק חמאס מנשקו; השבת כלל החטופים - החיים והחללים כאחד; פירוז הרצועה; שליטה ביטחונית ישראלית ברצועת עזה; ממשל אזרחי חלופי שאיננו חמאס ואיננו הרשות הפלסטינית.
נתניהו, כמו נתניהו, לא למד שום דבר ולא שכח שום דבר. בדיוק כמו לפני 7 באוקטובר, גם אחריו סירב בתוקף לדון על "היום שאחרי"
אלא שבפועל, זו הייתה תוכנית שנועדה להמשיך את המלחמה ללא קץ. פה ושם מלחמת התשה, פה ושם מלחמה בעצימות קצת יותר גבוהה. העיקר שיש מלחמה. לממשל טראמפ נמאס. כך שנתניהו הגיע לארה"ב בספטמבר, רק כדי לעבור מסע השפלות שאף מנהיג ישראלי לפניו לא עבר. טראמפ כפה עליו את "תוכנית 20 הנקודות", שכללה הקמת מדינה פלסטינית. היפוך מוחלט של מה שנתניהו רצה. ולקינוח, הגיעה ההשפלה החמורה ביותר. נתניהו אוּלץ להתנצל בפני השלטון הקטארי על ההפצצה הכושלת בדוחא. קטאר, האויבת העיקרית של ישראל, יחד עם איראן, זכתה להתנצלות. כך ייעשה למדינה שטראמפ חפץ ביקרה. על רקע קטארגייט, ייתכן שיועצי נתניהו דווקא היו מרוצים.
היום מתחיל ביקור נוסף של נתניהו בארה"ב. בהתייחס לעובדה שבביקור ספטמבר הושג שחרור החטופים והושגה הפסקת אש – כמובן לפי תכתיב אמריקאי, ייתכן שנקודתית, יהיו עוד הישגים, שהציבור רוצה אבל נתניהו לא רוצה. אלא שזה לא פשוט. משום שישראל זקוקה באופן נואש להסכמה ולשיתוף פעולה עם ארה"ב כדי לטפל בהתעצמות של איראן, חיזבאללה וחמאס. אבל כדי להשיג את המטרות החשובות יש צורך בחזון מדיני שכולל יצירת קואליציה עם סעודיה ומדינות נוספות. או-אז הסיכוי לשיתוף פעולה של הממשל יהיה הרבה יותר גבוה. אבל מה החזון המדיני של ממשלת נתניהו לקראת הביקור? דברי הבל של שר הביטחון הרשמי, כ"ץ, שמדקלם את מדיניות שר הביטחון האמיתי, סמוטריץ', על התיישבות יהודית ברצועה. האיוולת מטפסת לשיאים חדשים.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזימאחורי הקלעים, לפי מקורות בוושינגטון, ג'ארד קושנר פועל במרץ כדי לממש בכל זאת את המטרה שנראית בלתי ניתנת להשגה, של פירוק חמאס מנשקו. הלוואי. אבל רק דבר אחד ברור: נתניהו יוצא למשימה חשובה של הצגת האיומים המתפתחים שוב, גם מצד איראן, וגם מצד חמאס וחיזבאללה. אבל עם דברי רהב רק על מלחמה ומאחזים בעזה, וללא חזון מדיני רציני – הכישלון צפוי מראש. צריך לאחל לנתניהו הצלחה. חבל רק שהוא דבוק למתווה של כישלון ידוע מראש.
