הגדה המערבית היא חבל ארץ כלוא ביבשה והמעבר ממנו אל חופי הים התיכון נתון למשטר היתרים שאינו מאפשר תנועה חופשית. לפיכך יש ילדים שחיים בשטחים הכבושים שמעולם לא ראו את הים וסביר שלעולם גם לא יראו אותו. לא כמטפורה. כעובדה גיאוגרפית-פוליטית.
העובדה הזו היא הבסיס שעליו נבנה הסרט של שי כרמלי פולק, המספר סיפור אנושי קטן על ילד שמתעוררת בו תשוקה פשוטה: לראות את הים. בעיני שר התרבות מיקי זוהר, שהודה כי לא צפה בסרט, זו אינה נקודת מוצא לגיטימית וזכיית הסרט בפרס אופיר הוגדרה על ידו כ"יריקה בפרצופה של מדינת ישראל". מתוך העלבון קם קוממיות הטקס השלטוני החדש, המשווק כ"ממלכתי" ושנועד לשרטט גבולות חדשים לשיח התרבותי. להבהיר אילו סיפורים ראויים להיות מסופרים ואילו לא. מה יתוגמל ומה לא יתוגמל מעתה ואילך.
האם אפשר להסביר את רגע השפל אליו הגענו טוב יותר? מה לא מובן? הרי כאשר כוח הוא הערך המוצהר והכבוד הוא התגמול, הרוח מתה. אמנות שנדרשת ליישר קו עם תפיסת עולם של שר או ממשלה איננה אמנות חופשית
נבהיר. אפשר לשאול שאלות לגיטימיות על היחסים שבין המדינה ליוצריה: שאלות על ייצוג שוויוני, על גובה התקציב ועל חלוקה צודקת. חוק הקולנוע מ-1999, שאמנם הפך את ישראל למעצמה זוטא בתחום, לא מחייב את השלטון להמשיך ולהשקיע בקולנוע. בעיני רבים זו תהיה כמובן טעות, אבל הסכנה שבחיסולו של טקס פרסי אופיר - שהיה טקס ממלכתי, מקצועי, מאחד ושעבד נפלא למרבה הפלא שנים רבות - איננה בחיסולו, אלא במוטיבציה לחיסולו.
נכון, היחסים בין שלטון מממן לבין תעשייה רעבה היו מאז ומעולם רוויים במתח. תמיד יש משיכת חבל סמויה בין איכות לרווחיות, בין חופש לתלות בתקציבים, בין ייצוג הולם למקצועיות. כל יצירה מתקיימת מתוך הקשר. גם גולדה מאיר חששה שהסרט "סאלח שבתי" יפגע בתדמיתם של הקיבוצים. ובכל זאת, ריסוק הטקס הממלכתי והאיום בשלילת תקציבים הם בהלה מתחום אחר לגמרי.
דניאלה לונדון דקל"יש את שלושת הכ"פים", ניסח מיקי זוהר, "כוח, כבוד וכסף. אני עובד בעיקר על הכ"ף של הכוח ומקווה שבסוף היא גם תקנה לי את הכ"ף של הכבוד". האם אפשר להסביר את רגע השפל אליו הגענו טוב יותר? מה לא מובן? הרי כאשר כוח הוא הערך המוצהר והכבוד הוא התגמול, הרוח מתה. אמנות שנדרשת ליישר קו עם תפיסת עולם של שר או ממשלה איננה אמנות חופשית. יש לה שם אחר, קוראים לזה תעמולה.
ובסוף צריך לומר מילה גם על היוצרים והיוצרות שהסירו את מועמדותם וחזרו בהם. מי שוויתרו תחילה על כסף מתוך סירוב עקרוני ונאלצו לשוב לאחור לנוכח איומים ממשיים על תקציבים ועל פגיעה בעמיתיהם, עמדו בפני החלטה איומה. מה שקרה להם יקרה גם לנו. משום שהקונפליקט הזה, שאין דרך לצאת ממנו צודקים או טועים, הוא ביטוי מדויק לייאוש העמוק: היותנו כולנו נידונים להיות, כל אחד ממקומו הוא, כלואים בין הפטיש לסדן.
