קשה להחליט מה היה יותר מביך: עמידתו של נתניהו לצד טראמפ במסיבת העיתונאים בכניסה לאחוזתו של הנשיא האמריקאי, חיוור, שפוף, בחליפה הגדולה ממידותיו, בלי חיוך או אפילו סתם הבעה, ממתין במתח למה שהתברר כשאלת מיליון הדולר שבמקרה לגמרי הייתה של מקורבו יעקב ברדוגו (מעניין שגם בארה"ב יש זכות ראשונים לערוץ 14) – מה קורה בעניין החנינה לנתניהו.
ניתן לנחש שמכל מה שנאמר שם – גורלו של רן גואילי, עתיד עזה, סוריה, פירוק חיזבאללה מנשקו וההתחממות מול איראן – זה היה הדבר שהכי עניין את נתניהו. אותן מילים שנשמעו הזויות מהרגע שיצאו לאוויר: שהרצוג אמר לו שהחנינה בדרך, מה שהופרך כמעט במהירות האור, כשהרצוג ויתר הפעם על הנימוס וטען שלא שוחח עם טראמפ מאז בקשת החנינה הראשונית.
וכן – גם המחמאות שהרעיף עליו הנשיא האמריקאי, ללא שום מעצורים, בלי פרופורציות, בלי סינון, בלי איפוק. מי שלא ראה, לא נורא, נספיק לראות את זה מככב שוב ושוב בקמפיין הבחירות של נתניהו, על כך שהחנינה מתבקשת, כי הרי נתניהו הוא גיבור ישראל, וכי ייתכן שאם לא היה ראש הממשלה באותם ימים, ישראל לא הייתה שורדת.
אפשר לומר שמאר-א-לאגו הייתה אתר הצילום הנוצץ ביותר אי פעם לקמפיין הבחירות הבא של הליכוד, ושטראמפ הפרזנטור הכי אפקטיבי שיכול היה למצוא. ספי ריבלין של בחירות 2026
אפשר לומר שמאר-א-לאגו הייתה אתר הצילום הנוצץ ביותר אי פעם לקמפיין הבחירות הבא של הליכוד, ושטראמפ הפרזנטור הכי אפקטיבי שיכול היה למצוא. ספי ריבלין של בחירות 2026.
ואולי זו הייתה דווקא שיחת הטלפון של שר החינוך של ישראל, יואב קיש, שלא מפסיק להביך את עצמו עם משימות שמוטלות עליו. באותה שיחה הודיע קיש לנשיא האמריקאי, משל היה יו"ר ועדת פרס נובל הנורווגית, שוועדת פרס ישראל החליטה להעניק לו את פרס ישראל לשלום, פרס שלא הוענק עד כה למנהיג זר (אולי בגלל שזה בניגוד לתקנון) – שזה העיטור האזרחי הגבוה ביותר בקטגוריה של תרומה ייחודית לעם היהודי.
לא ברור מה הרגיש טראמפ עם קבלת ההודעה. נראה שהוא הכיל את גודל ההתרגשות ואת תחושת ההודיה. טראמפ מכוון הרבה יותר גבוה מאשר ללחוץ את ידו של קיש ביום העצמאות בבנייני האומה. אבל תחשבו כמה מחשבה הושקעה פה: לגרום לנשיא האמריקאי להגיע לישראל ביום העצמאות, חודשים ספורים, אולי אפילו פחות, לפני הבחירות. לקבל עוד שלל מחמאות מהנשיא האמריקאי שידגיש את תרומתו של נתניהו לישראל, ועד כמה היינו קרובים להשמדה בלעדיו, מבלי לציין עד כמה היינו קרובים להשמדה בגללו.
בנט מבין היטב את גודל האתגר
נפתלי בנט, שמאז חשיפת קטארגייט ממוקד לייזר בניסיון להאשים את לשכת נתניהו בבגידה הכי חמורה בתולדות ישראל, ציין השבוע 12 מיליון צפיות רק בפייסבוק שלו, ובכל הפלטפורמות כ-35 מיליון. הוא מתרוצץ בכל הארץ, אבל גם הוא ראה את התמונות ממיאמי וקרא את המחמאות שחילק טראמפ למתחרה שלו – והוא מבין היטב את גודל האתגר. לא פשוט. דווקא כשהתכוון להתמקד בפרשה ולהוכיח איך אנשי נתניהו חיבלו ביחסים עם מצרים, עבירה שדינה מאסר עולם.
אבל מתבקש להגיב על הביקור במיאמי בשפת נתניהו: "לא היה כלום כי אין כלום". כי בואו. נתניהו יצר פה נושאים מלאכותיים, למשל, מתח גדול מול איראן שנותן את התחושה כאילו צריך שוב לעשות משהו – וזה כדי לקבל אישור למובן מאליו. כל מה שזה היה, זו רשימת נושאים שעל סדר היום. גיבוי אמריקאי היפותטי למצב היפותטי. לא היה צריך לנסוע לשם כך עד מיאמי. טלפון פשוט היה מספיק.
אז מה חיפש נתניהו בפלורידה? מישהו סיפר לי בדיחה: מספרים על שמעון פרס שקנה פעם בבונד סטריט בלונדון בד כדי לתפור חליפה. הוא בא עם הבד לחייט לא רחוק מהחנות, שאמר לו שהכמות שהביא מספיקה או לתפור ז'קט או מכנסיים. אין מספיק בד לשניהם. כשהגיע לארץ והלך עם הבד לחייט, הוא אמר לו: יש לך מספיק בד כדי לתפור ז'קט, מכנסיים ואפילו וסט. איך זה יכול להיות, תמה פרס. רק בחו"ל חושבים שאתה כזה ענק, אמר לו החייט.
סתירה מוחלטת ל"ניצחון המוחלט"
זה בא להסביר מה היה לנתניהו לרוץ למיאמי, לביקור "מדיני" שנתפר בחוטים כל כך גסים. כששום דבר לא עומד באמת על הפרק, כשאין לו"ז אמיתי, וכשנסיעה כזאת, לדבר כביכול על עזה, איראן וחיזבאללה – עומדת בסתירה ל"ניצחון המוחלט". הרי הצורך בהעלאת הנושאים המדיניים כאמתלה לביקור הוא בעקיפין הודאה בכישלון המוחלט, שהיה אמור להיות ניצחון בשלוש החזיתות. אבל נתניהו בורח. הוא מעדיף להיות במקום שבו חושבים שהוא ענק. הוא בורח מהמשפט שלו, מחוק הגיוס, מקטארגייט, מחצי עם שמתעב אותו וגם מחבריו לקואליציה שהוא מלא בוז אליהם. אחד מהם הציע השבוע לדרוס את נשיא בית המשפט העליון, יצחק עמית.
באופן מטאפורי, הוא הסביר אחר כך. "מגלומן אלים", כך הוא כינה את עמית. לא היה לדברים שום גינוי. לא מצד נתניהו ולא משרי הממשלה, שהדבר הכי חמור שהסכימו להגיד זה שהם לא שופטים דברים שאומרים שרים אחרים. אז אם יש מישהו שמתאים לו להיקרא מגלומן, כלומר בעל שיגעון גדלות, שזו התנהגות המאופיינת במחשבות שווא על עליונות וכוח רב – זהו שר האוצר, שחודשים רבים נמצא מתחת לאחוז החסימה.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיתסמונת נפוליאון, זה נקרא. באופן מטאפורי, כמובן.
וזה אחרי שאפילו השופט אשר קולה, נציב תלונות הציבור של השופטים, חייל נאמן בצבא של יריב לוין, דחה 12 מתוך 13 תלונות על עמית, בהן הטענה על בנייה בלתי חוקית בביתו. הדבר היחיד שנותר, זו הקביעה של קולה שהשופט עמית היה מחויב בגילוי נאות בשבתו כשופט תורן בבג"ץ, בנושא של ביטול נבחרת הדירקטורים. כיוון שאחיו של עמית כיהן באותה עת כדירקטור, היה מצופה מעמית לתת גילוי נאות.
על זה אמר לי השבוע פרקליט בכיר ובעל שם: אם כמעט 30 שנה של קריירה שיפוטית אינטנסיבית הביאו על עמית את ערימת תביעות הפח שהסתיימו כפי שהסתיימו – הרי שעמית ראוי לעיטור הגבוה ביותר של שופט הגון וישר.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.01.26
