בהפגנות ברחובות איראן כבר לא משתתפות רק נשים או אנשים מהאופוזיציה. אלו אנשי עסקים, סטודנטים, עובדי מדינה. אנשים שיש להם ולמשפחה שלהם הרבה מה להפסיד מזה שהם יוצאים לרחובות להפגין.
יש הרבה סיבות למחאה: יוקר המחיה, האינפלציה, הכלכלה והמטבע שמתרסקים, אין תשתיות. אבל ההפגנה היא נגד הלגיטימציה של השלטון. אף אחד כבר לא צועק "אישה, חיים, חירות", כי המטרה היא כבר יותר גדולה. זכויות נשים זה הרבה, ומשהו ששווה להילחם בשבילו, אבל כשהמפגינים הולכים ברחובות הראשיים של הערים הכי גדולות, החולצות וכפות הידיים שלהם מוכתמות בצבע אדום, והם צועקים "מוות לדיקטטור", אתה מבין שהצעקה היא למשהו אחר, גדול יותר.
המהומות באיראן: אש בוערת בתחנת המשטרה באזנה
(קרדיט: איראן אינטרנשיונל)
5 צפייה בגלריה
נגמרה הדיפלומטיה. מפגינים תוקפים מבנה ממשלתי בפאסה
(צילום: AFP PHOTO /UGC / ANONYMOUS )
אני חושבת שמה שקורה באיראן בשנתיים האחרונות, וקיבל חיזוקים מאז ההתקפה של ישראל וארה"ב, שהבהירה שהמשטר לא מסוגל להגן על התושבים, הוא שהאנשים איבדו את הפחד לגמרי. פעם אלו היינו רק אנחנו, המשוגעים מבית המשוגעים מהאופוזיציה. היום זה כולם. אין פחד מכלום. לא מהמוות, לא מעינויים, לא ממכות רצח. איך אפשר להפחיד מישהו שלא פוחד מהמוות, שלא פוחד מהפחד.
אנחנו מרגישים נטושים
ההפגנות הפעם הן הפגנות יותר קטנות בהיקף שלהן מאשר ההפגנות אחרי הרצח של מהסא אמיני לפני שלוש שנים, אבל הן הרבה יותר עמוקות באומץ ובגיאוגרפיה שלהן, ובמי שמשתתף בהן. זה קהל חדש של מפגינים. ואנחנו, אנשי האופוזיציה הוותיקים, מרגישים שהשינוי הכי עמוק הוא השינוי בעוצמת הצעקה. אנשים לא צועקים פנימה, הם צועקים החוצה. הם רוצים לקרוא ולשמוע שאנשים בחוץ שומעים אותנו, שיש לנו תמיכה, שאנשים רואים מה קורה פה. הצעקה היא להתערבות.
אני חושבת שזו האכזבה הכי גדולה שלנו. אם יהיו קולות של מדינות גדולות, של ארגונים בינלאומיים, ארגונים מוכרים של זכויות אדם, זה ייתן הרבה רוח למאבק שלנו. יותר אנשים באיראן יבינו שיש לנו תמיכה בינלאומית ואפשר להמשיך בהפגנות עד השינוי.
בינתיים, חוץ מההצהרה של טראמפ לא שמענו כלום. זה מאוד מאכזב. הרבה מאיתנו פוחדים משידור חוזר של המהפכה הירוקה, שלא זכתה לסיוע בינלאומי והמשטר הצליח לרסק אותה. ראינו כמה הלחץ הבינלאומי השפיע בעזה, אז למה לא כאן? למה אף אחד לא מתערב כשאין מים לאנשים, והמשטר יורה באזרחים למוות?
אנחנו מרגישים נטושים. אנחנו חיים בתוך מערבולת של פחד ואומץ. אנחנו אמיצים מספיק כדי לצאת לרחובות ולהילחם על החופש שלנו מפני דיקטטורת המוות ששולטת בנו, אבל באותו זמן אנחנו פוחדים ששוב ניכשל.
אני חושבת שזה הנושא הכי גדול פה. טראמפ בהתחלה איים על המדינה שלנו רק במקרים של טילים בליסטיים או הפרויקט הגרעיני, אבל בסוף השבוע הוא כבר דיבר על התערבות אם המשטר יפגע באזרחים. זה דבר עצום עבורנו. מדינת-על שנותנת לנו גב ומאיימת על המשטר לא לפגוע בנו. אנחנו עדיין רוצים לשמוע מהמערב שהוא מפסיק לפחד ושהוא כן יתערב כדי לשנות את המשטר, אבל זו התחלה.
אם המשטר יפחד להתנהג אלינו באלימות, לעצור אותנו או לירות בנו, אז נוכל להמשיך להפגין. וככל שאנחנו נמשיך להפגין וככל שההפגנות תגדלנה, והן תגדלנה כי אין מים בברזים ואין חשמל בבתים, אנחנו ניתן למערב יותר ויותר סיבות והזדמנויות להתגבר על הפחד שלו ולעזור לנו להפיל את המשטר. אנחנו, האופוזיציה באיראן, משתגעים מזה כשאנחנו מדברים בינינו: איך זה לא ברור לכל המדינות במערב שאם המשטר פה ייפול, זה לא אנחנו שנהנה מהשינוי, זה משהו שיגביר את הביטחון בכל העולם? באלוהים, אנחנו לא מבינים.
5 צפייה בגלריה
אם המשטר ייפול - זה יגביר את הביטחון בכל העולם
(Office of the Iranian Supreme Le, via REUTERS)
אנחנו מבינים את הפחד של המערב מהתערבות פנימית, ואנחנו יודעים שכל התערבות חיצונית בעניינים הפנימיים של איראן ישר תשמש את השלטון לתעמולה על התערבות זרה, אבל המערב גם צריך להבין שיש גבול לכמה כוחות נפשיים יש לנו לצאת נגד הכוח הזה. כל פעם שיצאנו וזה התרסק, המשטר התנקם בכוחות האופוזיציה בכל הכוח והאמצעים שעמדו לרשותו. אחרי ההפגנות של המהפכה הירוקה ב-2009, לקחו לנו שמונה שנים כדי להתארגן ולאזור אומץ ולצאת להפגנות. שמונה שנים. אנחנו לא נעמוד בעוד תבוסה. לא הדור שלי.
הפגנות של ייאוש
אבל אנחנו אופטימיים. שוב, ההפגנות האלו הן כבר לא הפגנות פוליטיות, אלא הפגנות של ייאוש. של התמוטטות מעמד הביניים. של הצלחת הסנקציות והמהלומה הצבאית ביוני. אין מורה, אחות, סוחר בשוק, נהג מונית, שאיכות החיים שלהם לא נשחקה כתוצאה מכל הסיבות הללו.
היו הרבה אנשים באיראן שלא התעניינו בפוליטיקה. רצו רק לעבוד, לחזור הביתה בשלום, לאכול עם המשפחה, לצאת לחופשה. זה נגמר. האנשים מיואשים. הכסף שלהם כבר לא קונה להם מה שהוא נהג לקנות להם. זה לא עניין של חופשה באגם בצפון, זה האם יהיה היום לחם לארוחת ערב לילדים? יהיה חשמל? אתה לא יכול לשים הרתעה ועימות צבאי מול ישראל על צלחת ארוחת הבוקר של הילדים שלך. כשמעמד הביניים נהרס מהיסוד, זה אומר דבר אחד: שאנשים ומשפחות ירדו ליגה, שהם עכשיו במעמד הנמוך, בקו העוני.
יותר ויותר אנשים מתעוררים מהחלום שלהם. פתאום להשיג תרופות בסיסיות לילדים שלך נהיה לוקסוס. הם חשבו שיש להם הסכם סוציאלי עם המשטר, ועכשיו הם מבינים שההסכם הזה התרסק, אם הוא בכלל היה קיים אי פעם.
ייאוש, אכזבה, כעס, הרגשה של בגידה. אם אתה מחבר אותם ביחד, זה הרבה יותר חזק מהפחד, מהבושה שאתה לא יכול לדאוג למשפחה שלך ולעצמך לדברים הכי בסיסיים בחיים. אלו אנשים שצריכים עזרה, דחיפה, הרגשה שתומכים בהם. זה חדש בשבילם.
אנחנו לא אנשים דתיים, אבל אנחנו מתפללים שעוד ועוד מוסדות בינלאומיים ומדינות במערב יצטרפו לטראמפ ולמוסד. שילמדו מאיתנו, האזרחים הפשוטים של איראן, שאין ממה לפחד. זה בולשיט שאומרים שאם יתערבו אז המשטר יחנוק אותנו ויגביר עלינו את המצור הכלכלי בשם "הביטחון הלאומי" ועם הוכחה שכסף זר תומך בנו.
אנחנו מוכנים לחיות עם המכות שנחטוף אם ניכשל, אבל אנחנו רוצים שהפעם המערב יהיה איתנו עד הסוף, שהוא לא יגיד עוד 15 שנה שהוא טעה כשלא התערב, כמו שקרה אחרי המהפכה הירוקה. אנחנו רוצים שנדע שעשינו הכול וקיבלנו את כל התמיכה שהיינו יכולים לקבל.
העזרה לא חייבת להיות חשופה. יש הרבה דרכים לעזור לנו. אפילו באינטרנט חזק יותר, בקשר לווייני. הדיגיטציה של איראן עוזרת לנו במאבק. פעם הכול היה נעשה באפלה, היה אפשר להפיץ תעמולה ולרתום אנשים מסביב לדגל במקום בהפגנות. היום המידע הרבה יותר זמין לאנשים. הם יכולים לשאול שאלות לגבי השחיקה במטבע, השחיתות, או על הפערים הבלתי נתפסים בין האליטות לשאר העם.
אנחנו נלחמים בעד זכויות נשים. בעד זכויות שאזרחים בכל מקום במערב מתייחסים אליהן בתור דבר מובן מאליו. אנחנו לא פוחדים מהמוות ואנחנו לא פוחדים מהפחד. אנחנו נלחמים על חיים עם כבוד מינימלי. אנחנו נלחמים נגד ענישה קולקטיבית. אנחנו נלחמים על העתיד שלנו, ואנחנו נלחמים על העתיד של הדורות הבאים ועל האופי של המדינה שלנו ואיך היא תיראה. ואנחנו בטוחים בדבר אחד: נגמרה הדיפלומטיה. אם אנחנו נלחמים על העתיד שלנו, אנחנו נלחמים להפיל את המשטר. אין לנו עתיד עם המשטר הרצחני הנוכחי.
הביא לפרסום: זאב אברהמי
פורסם לראשונה: 00:00, 04.01.26
