מרקו רוביו הוא שר החוץ האמריקאי והיועץ לביטחון לאומי. במסיבת העיתונאים של טראמפ בשבת הוטל עליו התפקיד להסביר לעולם מה טיבו של טראמפ 2.0 ואיך עושים איתו עסקים. "הנשיא ה-47 של ארצות-הברית לא משחק משחקים", אמר. "כשהוא אומר להם שהוא עומד לעשות משהו הוא מתכוון לכך. הוא פועל.
"ניקולס מדורו יכול היה לגור בשלווה במדינה אחרת, אבל הוא בחר להיות ילד גדול - ועכשיו הוא בבעיה. הנשיא הזה לא מחפש לריב. הוא מוכן להסתדר עם כל אחד. אבל אל תשחקו משחקים. אל תשחקו עם הנשיא הזה כי זה ייגמר רע".
ביחסים בין מדינות, מה שרוביו קורא לו "לשחק משחקים" נקרא דיפלומטיה: צד א' נפגש עם צד ב'. כל אחד מהצדדים בא למפגש עם צרכים, אינטרסים, כוח משלו, ריבונות משלו. לפעמים יש הסכמה, לפעמים אין, אבל אף אחד לא כופר בלגיטימיות של המשא ומתן.
טעות, אומר רוביו. בעולם של טראמפ אין מקום לריבונות ואין כבוד לדיפלומטיה. קחו אחד כמו מדורו, עד שלשום נשיא ונצואלה. הוא היה דיקטטור מושחת, יורש של דיקטטור מושחת. משטרם הפך את העשירה במדינות אמריקה הלטינית למדינה גוועת, שטובי בניה מהגרים ממנה. אבל לא בגלל החטא הזה ממשל טראמפ חטף אותו וכלא אותו בניו-יורק. חטאו הסופי היה שחשב בטעות שהוא ילד גדול.
אצל טראמפ הגודל כן קובע
תסתכלו ותפנימו, מציע רוביו לראשי מדינות בעולם. הוא מדבר מניסיונו: בקמפיין הבחירות במפלגה הרפובליקנית, לפני עשר שנים, טראמפ כינה אותו שוב ושוב "מרקו הקטן", ברמז דק לגובהו. רוביו הושפל ולמד: אצל טראמפ הגודל כן קובע.
מדוע זה צריך לעניין אותנו? משום שבסדר העולמי שמעוצב על ידי טראמפ, פוטין ושי, רודן סין, אף אחד לא חסין חוץ משלושתם ומהכוח שמאחוריהם. לפעמים מפגני הכוח שלהם טובים לנו. לחטיפה בקראקס יש פוטנציאל מרתיע כלפי איראן, אולי גם נזק ישיר לציר איראן-חיזבאללה. זה טוב. אבל אין שום ערובה שחגיגת הכוח הטראמפיסטית לא תתהפך עלינו.
נתניהו הסביר לטראמפ שהאחרים משחקים איתו משחקים: איראן משחקת, חמאס משחק, חיזבאללה משחק. ארדואן... כאן כוח השכנוע של נתניהו נבלם. כשהתייצב מול המצלמות לפני פגישתם במאר-א-לאגו טראמפ החמיא לנתניהו. "הוא קשוח", אמר. המחמאה הרשימה: כל ישראלי רוצה שנשיא ארצות-הברית יחמיא לראש הממשלה שלו. אבל המוחמא חייב להביא בחשבון, שהמרחק בין "קשוח", במובן החיובי של המילה, ל"הוא בחר להיות ילד גדול", במובן השלילי של המילים, קטן להחריד. די במשפט אחד של ג'ארד קושנר, בארוחת ערב משפחתית, על כך שנתניהו משחק עם טראמפ משחקים, ונתניהו עלול להפוך לזלנסקי. בקזינו של דונלד רק הבית מרוויח.
אחד הלהיטים הגדולים של להקת בצל ירוק היה השיר "ונצואלה". כתב אותו דן אלמגור והלחין משה וילנסקי. שורת המחץ הייתה "ונצואלה אין דומה לה - אולה". אז זהו - יש דומה לה. כל מדינה קטנה ובינונית, מאוקראינה עד טייוואן, צריכה לעשות מהשבוע את החשבון שלה. גם אנחנו
העולם משתנה לנגד עינינו. בסיום מלחמת העולם השנייה החיבור בין מדינות התיימר להיות אידיאולוגי. האו"ם התהדר בערכים משותפים, בשאיפה משותפת לצדק, זכויות אדם, שלטון חוק, בקהילה גלובלית, שוחרת טוב - משפחת העמים. זאת לא הייתה האמת, אבל גם לרטוריקה יש משקל.
ארצות-הברית השקיעה הון אדיר בחינוך לדמוקרטיה במדינות באירופה ובאסיה. ההנחה הייתה שהדבר יוביל את העמים לתמיכה במערב. ברית-המועצות השקיעה הון בהפצת הקומוניזם.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאת טראמפ, פוטין ושי זה לא מעניין. הם מבקשים לחלק את העולם ביניהם. כוח וכסף נטו. אין צורך בסיפור כיסוי אידיאולוגי או ערכי. הממשלות תחת חסותם יכולות לעשות ככל העולה על רוחן - גם להרוג המונים - ובלבד שלא יפגעו במה שכל אחד מהם מגדיר כ"אינטרס ביטחוני-לאומי" שלו. ההגדרה הזאת רחבה מאוד: במקרה של פוטין ושל שי היא כוללת פרובוקציות שלא היו מצד מדינות שכנות ומיעוטים; במקרה של טראמפ היא כוללת חטיפה של נשיא מכהן, שינוי משטר בכוח, דרישה לסיפוח שטחים של בעלות ברית - גרינלנד, למשל, אפילו קנדה - התערבות בבחירות ובמערכת המשפט של מדינות ריבוניות, גם ישראל. לאיש אין גבולות. האקדח הנפוץ ביותר במערב הפרוע, מתוצרת "קולט", כונה Peacemaker, עושה שלום. זה מה שטראמפ רוצה להיות.
עם המציאות הזאת ישראל תתמודד בשנים הבאות. הכוח לבדו קובע, ולכן היא זקוקה להרבה כוח; אבל אסור לה להתבלבל: בעיניו של הפטרון שלה היא לא הרבה יותר ממדינת חסות, רפובליקת בננות.
אחד הלהיטים הגדולים של להקת בצל ירוק היה השיר "ונצואלה". כתב אותו דן אלמגור והלחין משה וילנסקי. שורת המחץ הייתה "ונצואלה אין דומה לה - אולה". אז זהו - יש דומה לה. כל מדינה קטנה ובינונית, מאוקראינה עד טייוואן, צריכה לעשות מהשבוע את החשבון שלה. גם אנחנו.
