במטוס ראש הממשלה, לפני כ-20 שנה, העניק ראש הממשלה המנוח אריאל שרון שיחת תדרוך. ישבנו מולו שני עיתונאים. אלה היו ימים בהם ראש ממשלת ישראל סבר שראוי לדבר עם הציבור, ועם התקשורת. "אמרתי לבוש שזה מוצדק, אבל זו לא המלחמה הנכונה", אמר שרון; הוא דיבר על הפלישה הממשמשת ובאה לעיראק. המלחמה הנכונה, לטעמו, הייתה נגד איראן. הממסד הישראלי כבר הבין שהאיראנים מתקדמים בתכניתם הגרעינית. בדיעבד התברר כי באותה תקופה ממש טהרן החזיקה בתכנית גרעין צבאית מתקדמת למדי.
לימים ישראל תואשם שהיא דחפה את וושינגטון לחסל את משטר סדאם חוסיין. ראיה שמוצגת בידי אנטישמים ועוזריהם היא עדותו של אחד, בנימין נתניהו, בפני הקונגרס. הוא "הבטיח" שסילוק סדאם יוביל להשלכות אזוריות חיוביות - נבואת שווא.
נתניהו היה אזרח פרטי לחלוטין, והשפעתו על ממשלת שרון הראשונה הייתה בערך אפס. לשונאי ישראל זה לא הפריע, וגם לא מפריע היום.
החצר האחורית של ארה"ב
נזכרתי בכל זה בגלל קשת האירועים הרחבה שעמם נפתחת 2026. ניקולס מדורו הוא רודן אכזר, סוחר סמים, מנהיג של משטר פופוליסטי פאשיסטי שמתיימר לסוציאליזם. משטרו ריסק את ונצואלה, פעם אחת המדינות המשגשגות בדרום אמריקה. מדורו היה יורש ראוי לדמגוג שקדם לו, הוגו צ'אבס. האחרון היה יושב בתכניות טלוויזיה של שעות ומחלק יוגורט ממקרר לילדים עניים. הסילוק של מדורו הוא חדשות טובות. כפי שכתב רותם אורג בטוויטר, מה שרוסיה לא הצליחה לעשות בארבע שנים לאוקראינה, מדינה דמוקרטית שרוצה להיות חלק מהמערב, ארה"ב עשתה בארבע שעות.
טקטית, הפעולה הצבאית המחישה את עליונות המערב וארה"ב, ביחס לציוד הרוסי. היא עוררה עוויתות עצבניות בקרב חבורת הדיקטטורים העולמית, מפוטין ועד חמינאי. זו תוצאה טובה בפני עצמה. הדיבורים על הסדר הבינלאומי, בהקשר הזה, לא רלוונטיים בכמה רמות: ברמה הראשונה, ארה"ב מעולם לא קיבלה על עצמה אי-התערבות במרכז ודרום אמריקה. היא רואה באזורים הללו את מרחב ההשפעה ההיסטורי והביטחוני שלה. לא היה סדר עולמי, גם בשיא השיח על משפט בינ"ל, בו היא נהגה אחרת – וראו פרשת פנמה ונורייגה. המהלך של טראמפ היה במובנים רבים אסטרטגיה קלאסית של ארה"ב באזורים הללו של העולם.
ברמה השנייה, הסדר העולמי ההוא ממילא לא קיים עוד. אפשר להתאבל עליו, אבל העולם של 2026 אינו מתיימר להיות 1999. הכללים, אם אי פעם היו כאלה, התפוגגו. הכוח שולט. רבים יטענו שזה תמיד היה המצב, רק שבשלב מסוים אימצה אמריקה דוקטרינה של צביעות, שאותו קרע הנשיא הנוכחי.
הרמה השלישית קשורה למה שארה"ב ביצעה ממש. הנשיא טראמפ העניק למעשה גיבוי משתמע לסגנית הנשיא, במשטר ונצואלה הנוכחי. דהיינו ארה"ב לא מספחת את ונצואלה. אמש טראמפ כבר הזהיר בריאיון ל"אטלנטיק" כי אם סגנית הנשיא של ונצואלה לא תעשה מה שארה"ב דורשת – גורלה יהיה מר מגורלו של מדורו.
הפיכה או מהפכה
האייתוללות מאיראן מביטים בהתפתחויות הללו ורועדים, ובצדק. לא די בכך שהנשיא טראמפ איים פומבית שישלמו מחיר אם יפגעו במפגינים, הוא ממחיש שוב ושוב את נכונותו לעשות שימוש בכוח ממוקד. קסאם סולימאני, ההפצצה בפורדו, החטיפה של מדורו – כולם מתאפיינים ברצון של טראמפ לבצע תקיפות ממוקדות, תוך סיכון נמוך למלחמה כוללת. המחאה ברחבי איראן מתרחבת, אך יותר ממה שההפגנות מאיימות על המשטר, הוא מאוים בידי עובדות אובייקטיביות. הרפובליקה האיסלאמית, מבחינות רבות, חווה פשיטת רגל. היא מובלת בידי מנהיג עליון קשיש, קיצוני. שינויים דרסטיים נדרשים כדי להציל את הכלכלה, ולייעל את המערך הממשלתי. הסיכוי שהם ייושמו תחת חמינאי אינם גדולים.
נדב אילאביגיל עוזיעל רקע זה, ראוי להקשיב ברצינות רבה לדיווחים על דיוני החירום בטהרן, שלבטח הפכו לצפופים יותר על רקע הפעולה בקראקס. מי שמצפה למהפכה, צריך לקחת בחשבון עוד אפשרות: שמשמרות המהפכה, ממילא הגוף החזק במדינה האיראנית, יבצעו אקט השתלטות סופי על השלטון – והתיאוקרטיה הטוטאליטרית תהפוך לדיקטטורה יותר צבאית. בישראל היו רוצים, כמו לפני למעלה מעשרים שנה, שתשומת הלב הוושינגטונית תופנה גם למזרח. השינויים שיתרחשו בחודשים הראשונים של 2026 יכולים לנתב את גורל המזרח התיכון לשנים רבות.
