במשך עשורים התרגלנו לנפנף את הצהרות המנהיגים כ"רטוריקה פוליטית". המהלכים של טראמפ בוונצואלה וההצהרות על גרינלנד מוכיחים: בעידן שבו המוסדות הבינלאומיים קרסו, המילה של המנהיג היא תוכנית עבודה. אין רסנים חזקים מספיק. לא צריך להיות ר' אמ"ן או בכיר במערכת הביטחון לשעבר – צריך לקרוא בעיון וביסודיות את המסמכים ולהקשיב היטב. המרחק בין ההצהרה למימוש קצר ואפקטיבי מאי פעם.
במשך שנים בנינו לעצמנו מנגנון הגנה פסיכולוגי. קראנו לזה "פופוליזם", "רעש לבן", או "הצהרות לצורכי פנים". התרגלנו לחשוב שבין המילה הכתובה ב-X או הנאמרת על הפודיום לבין המציאות בשטח חוצץ קיר בטון של מוסדות בינלאומיים, בלמים דמוקרטיים ומשפט בינלאומי. אבל המציאות של השבועות האחרונים טופחת על פנינו בעוצמה של טיל שיוט: הקיר הזה התפורר. בוואקום שנוצר, כשהרסנים הוסרו, מנהיגים נחושים כבר לא רק מדברים. הם מבצעים.
הקו הישר שנמתח מהפצצות חיל האוויר האמריקאי בפורדו במלחמת 12 הימים, דרך האמירה של הנשיא טראמפ על כך שיעמוד לצד המפגינים באיראן ועד לשינוי המשטר האגרסיבי בוונצואלה, הוא לא מקרי. זוהי דוקטרינה. ארה"ב אומרת היום במפורש: ההמיספרה המערבית היא החצר האחורית שלנו, ואנחנו נפעל בה הכי אגרסיבי שיש. כפי שכתב באסטרטגיית הביטחון הלאומי האמריקאית שפירסם לפני חודש – הריבונות במושב הנהג, המוסדות הבינ״ל במושב האחורי, שלא לומר בתא המטען.
המהלך בוונצואלה אינו רק אירוע פוליטי, שינוי מהותי בתמונת האנרגיה הכל כך חיונית לפיתוח מירוץ החימוש של הבינה המלאכותית – ליבת התחרות האמריקאית עם סין. השליטה דה-פקטו בנפט של ונצואלה, יחד עם השפעה גוברת בגינאה השכנה, מעניקה לוושינגטון מפתח ל-50% מעתודות הנפט העולמיות. העולם צורך 100 מיליון חביות ביום וכעת ארה"ב, יחד עם ערב-הסעודית שנמצאת לצידה, מחזיקה את היד על השאלטר.
לשמן את גלגלי הדיכוי
המטרה הסופית היא לכפות "מחיר מטרה" נמוך מספיק למחיר חבית נפט. כזה שביכולתו, בתוך מספר שנים רצופות, למחוק מהמפה הכלכלית משטרים שלמים שתלויים בנפט יקר כדי לשמן את גלגלי הדיכוי שלהם. איראן, רוסיה וגרורותיהן ימצאו את עצמן מול שוק שבו הכללים נקבעים בבית הלבן, לא בווינה. מי שחשב שטראמפ רק "מאיים" בנאומים האחרונים שלו על קריסה כלכלית של אויביו, שיסתכל על המכליות שיוצאות עכשיו מחופי ונצואלה תחת ליווי אמריקאי.
ואז הגיעה ההצהרה החוזרת על גרינלנד. מה שהתחיל לפני מספר שנים כגחמה, הפך בנאום האחרון של טראמפ להצהרה אסטרטגית חוזרת ונשנית שצריכה להיקלט היטב באירופה. זו כבר לא שאלה של רכישת נדל"ן, אלא הגדרה מחדש של הגבולות האסטרטגיים של המערב. עבור טראמפ, גרינלנד היא לא אי קרח מרוחק, היא מוצב קדמי בקרב על ההמיספרה המערבית מול סין ורוסיה. כשטראמפ אומר "גרינלנד", הוא פועל לפי דוקטרינת מונרו החדשה שפירסם לפני חודש – הקוטב הצפוני הוא זירת עימות מול רוסיה – שמצידה מעוניינת להפעיל את נתיב הסחר הצפוני בקוטב שמפשיר עם כל שנה של התחממות גלובלית.
העולם צורך 100 מיליון חביות ביום וכעת ארה”ב, יחד עם ערב-הסעודית שנמצאת לצידה, מחזיקה את היד על השאלטר
השינוי הזה הוא מסר עולמי. כשהבלמים נעלמים, הרטוריקה הופכת למציאות בתוך שעות. מי שעדיין קורא לזה "סגנון" או "תעמולה" פשוט מסרב להתעורר למאה ה-21. המנהיגים של היום – אלה שזיהו את חולשת המוסדות – משתמשים במילים כהצהרת כוונות צבאית. ההיסטוריה מלמדת שמי שמקשיב למנהיגים בזמן – יודע מה הצעד הבא. מי שבוחר להתעלם, מתעורר כשהטילים כבר באוויר או כשהסדר העולמי סביבו השתנה ללא היכר. גם אנחנו היינו צריכים להקשיב היטב לסינוואר, לנסראללה ולראש התמנון חמינאי.
יהוונתן אדירילכן, כדאי שנתחיל להקשיב, ובאופן מדויק מאוד: ראשית, מדינת ישראל צריכה להקשיב היטב לכל מילה שיוצאת מפיו של ארדואן שמאיים על ריבונות ישראל בירושלים. האיומים שלו כבר לא הצהרות לצורכי בחירות, אלא תוכנית עבודה מבצעית. שנית, נשיא טייוואן צריך להקשיב היטב לנשיא שי ג'ינפינג. כשהוא מדבר על שנת 2027 כשנת היעד לאיחוד המולדת, הוא לא נושא נאום היסטורי – הוא מכוון שעון מעורר למהלך דרמטי. ושלישית, מערב אירופה צריכה לחשוב היטב מה המהלך האמריקאי בגרינלנד אומר עליה. כשהחבר הכי טוב שלך מחליט לספח נכסים אסטרטגיים בחצר שלך, זה הזמן להבין שהסדר הישן מת ולפעול בהתאם.
תפסיקו לקרוא לזה רטוריקה. תתחילו לקרוא לזה מציאות. הקשיבו היטב, כי הפעם – הם באמת מתכוונים לזה.
