שנת 2025, שהסתיימה ממש עכשיו, הוכיחה באופן סופי שהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר והשרה לשוויון חברתי מאי גולן הפכו את הפגיעה בחברה הערבית לאסטרטגיה פוליטית. בשם "משילות" מדומיינת, שמתקיימת בעיקר בכותרות וברשתות החברתיות, הביטחון שלנו הפך לכלי בקמפיין הבחירות שלהם.
דוגמה טובה לכך היא מה שקורה בימים האחרונים בתראבין ובנגב, במיוחד ההרג של האזרח מוחמד חוסיין תראבין אלסאנע בזמן ששהה בבית, ולפי גרסת בנו בן ה-11 לא היווה סכנת חיים. למרות זאת, ולמרות שהמשטרה העלימה ראיות, השר בן גביר גיבה מיד את השוטרים. במקביל ממשיכים להירצח כמעט באופן יומיומי אזרחים ערבים חפים מפשע, כמו אב ובנו, שכל אשמתם היא שהיו במקום העבודה שלהם. זו הבחירה של הממשלה הזו: במקום התמודדות מערכתית עם פשיעה ואלימות, אנחנו מקבלים מופע בן-גבירסטי - גימיקים, הצהרות ומסר מסוכן, על פיו "משילות" פירושה ממשל צבאי על החברה הערבית.
הבחירות בפתח, והדבר ניכר היטב. קיצוצי תקציבים המיועדים לחברה הערבית עבור חינוך ותעסוקה מוצגים כהישג. הטיעון מוכר: מצד אחד "אסור שהכסף יגיע לארגוני הפשיעה", ומצד שני "צריך לתגבר את כוחות הביטחון והשב"כ". בפועל זו מדיניות של הימנעות שלטונית מכוונת: פירוק תשתיות חברתיות והעמקת התלות בכוח בלבד. הכל תוך התעלמות מקריסת מערכות האכיפה, משיעורי פענוח של כ-15% בלבד בתיקי רצח, מתחושת חסינות מוחלטת לעבריינים, ומשרשרת כשלים שמדינה מתפקדת אינה יכולה להרשות לעצמה.
שלוש שנים לא הצליחה הממשלה הזו לעשות ולו צעד אחד לקידום המאבק בפשיעה ובאלימות. ההישג היחיד שלה הוא דחיקת החברה הערבית אל התחתית, והצגת "טיפול בפשיעה בכלים של מאבק בטרור" כפתרון יחיד
לפי נתוני אילאף - המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית שאני עומדת בראשו - בשנת 2025 נרצחו 259 בני אדם בחברה הערבית, כולל 11 מירי של שוטרים, עלייה של כמעט עשרה אחוזים לעומת השנה הקודמת. מרבית מקרי הרצח התרחשו במרחב הציבורי ולעיני כל, ורוב הנרצחים היו צעירים בין הגילאים 18-41. אבל המספרים אינם הסיפור כולו: החברה הערבית חיה ללא תחושת ביטחון בסיסית. לא היעדר משילות, אלא משילות סלקטיבית, שבה הביטחון הוא פריבילגיה ולא זכות.
שלוש שנים לא הצליחה הממשלה הזו לעשות ולו צעד אחד לקידום המאבק בפשיעה ובאלימות. ההישג היחיד שלה הוא דחיקת החברה הערבית אל התחתית, והצגת "טיפול בפשיעה בכלים של מאבק בטרור" כפתרון יחיד. זו אינה רק בחירה טקטית, אלא תפיסה שלטונית שלמה, תפיסה שמוותרת מראש על מניעה אזרחית, על אכיפה שוויונית ועל אחריות מדינתית, ומחליפה אותן בטיעונים ביטחוניים. בפועל, השימוש בשיח הטרור אינו רק אמצעי רטורי, אלא יישום מעשי נוסף של חוק הלאום. לא עוד הצהרה עקרונית, אלא יצירת שתי מערכות חוק בפועל: מערכת אחת פלילית, המבוססת על זכויות וערכים דמוקרטיים, עבור אזרחים יהודים, ומערכת שנייה עבור אזרחים ערבים: מערכת של "מאבק בטרור", של כלים חריגים ושל תפיסה ביטחונית שבה זכויות אינן נקודת מוצא אלא מכשול.
מה עושה המחנה הליברלי? למעט כמה בודדים, שותק
ומה עושה המחנה הליברלי? למעט כמה בודדים, שותק. או גרוע מכך - מאמץ את שיח ה"משילות" של בן גביר במקום להיאבק נגדו. לא משילות כהגנה על חיי אזרחים, לא שלטון חוק ולא שוויון אזרחי, אלא משילות ככוח, כשליטה, כהפחדה. ולכן אני תוהה מה עם אחריותם של המצהירים שהם נלחמים על הדמוקרטיה. יש דבר בסיסי שכל מי שמבקש להיאבק על עתיד דמוקרטי חייב להבין: אין שמירה על הדמוקרטיה בלי להציב את סוגיית הפשיעה והאלימות בחברה הערבית כסוגיית כלל ישראלית. זהו מבחן מהותי של שלטון החוק, של שוויון אזרחי ושל ערך חיי אדם. דמוקרטיה שמגינה רק על חלק מאזרחיה אינה דמוקרטיה שנשחקה. היא דמוקרטיה שנשברה.
ראויה חנדקלוצילום: קובי קואנקסמי שמבקש להגן על הדמוקרטיה חייב להיאבק על חיי אזרחים ערבים לא פחות מאשר על עצמאות בית המשפט או חופש ההפגנה. אלה אינן חזיתות נפרדות זו אותה חזית. בסופו של דבר, המאבק על הדמוקרטיה בישראל יוכרע לא רק בזהות הממשלה, אלא בשאלה אחת פשוטה: האם יש כאן הנהגה שמוכנה לומר בקול ברור שחיי אזרחים ערבים הם ערך דמוקרטי שאינו נתון למשא ומתן.
עו"ד ראויה חנדקלו היא מנהלת אילאף, המרכז לקידום ביטחון בחברה הערבית
פורסם לראשונה: 00:00, 07.01.26
