ביום חמישי הבא יתכנסו ראשי מפלגות האופוזיציה לפגישה שאמורה בין היתר להפגין את מה שעד כה הם נכשלו בו, וזה סוג של אחדות. של הליכה משותפת. על קיומה של הפגישה נמסר ע"י חלק ממשתתפיה בהתמסרות יוצאת דופן, מה שמוכיח שיש שם רצון עז להוכיח ש"הכל בסדר" אצלנו, אין שום סיבה לדמורליזציה, שיש הבדל גדול בין מה שקורה באמת בתוך מחנה השינוי, לבין מה שמוקרן בחוץ ע"י התקשורת.
או במילים אחרות: שוב התקשורת אשמה. כלומר, זה לא שליברמן נגד איזנקוט, או לפיד נגד גולן ולהפך, או שבנט נלחם עם לפיד על איזנקוט, או שגנץ כבר נמחק ממצבת ראשי המפלגות. זה הכל שטויות, לוקחים משפט או מילה ומעצימים אותם.
עם זאת, חייבים להודות ביושר שאחד מבין חמשת היו"רים האופוזיציוניים ששאלתי אותו על הפגישה המרגשת, ענה שאין לו מושג על מה אני מדברת. האם ההזמנה שלו מתעכבת בדרך? יש מצב. כשיש חמישה ראשים, חמישה ראשי מטה, חמישה עוזרים ועוזרות, יועצים ויועצות, סוקרים וסוקרות ואין אחד שעליו הוחלט שהוא המוביל - לא הייתי ממהרת להגיע למסקנות. יש מספיק דברים אחרים שמעוררים דאגה על מה שמתרחש שם.
1 צפייה בגלריה
יאיר לפיד גדי איזנקוט בני גנץ יאיר גולן אביגדור ליברמן נפתלי בנט
(צילום: שלו שלום, יאיר שגיא, יובל חן, אלכס קולומויסקי, חיים גולדברג/פלאש90)
לפני שבוע נכנסה הממשלה לשנתה הרביעית. שנה רביעית זה יותר מממוצע כהונתן של ממשלות ישראל, שבקושי ממלאות שלוש שנים. האם אין בכך עדות לכישלון האופוזיציה?
זה מתחדד לאור העובדה שבמהלך כהונת הממשלה התרחשו שני אירועים דרמטיים שהיו אמורים להיות זרזים משמעותיים להפלתה: המהפכה המשטרית שזיעזעה את החברה הישראלית והוציאה מאות אלפים לרחובות, וטבח 7 באוקטובר, האירוע הקשה ביותר שישראל חוותה מאז הקמתה. שני האירועים היו אמורים לסיים את כהונתה של הממשלה מזמן, בעוד שאפילו אחרי כל מה שחווינו פה בשנתיים האחרונות, ולמרות שנראה שהמהפכה המשטרית חוזרת בגדול - אין ערבות לכך שהבחירות יתקיימו במועדן, יוקדמו, לא יתקיימו בגלל מצב חירום ש"ייכפה" עלינו, או שאם יתקיימו – האם הממשלה הזאת תוחלף או שנקבל פה עוד קדנציה של ממשלת נתניהו או חלילה ממשלת מעבר בראשותו.
ומי שיחליט אלו מהתרחישים יקרו, זה רק אדם אחד. בנימין נתניהו.
הוא יחליט אם להקדים את הבחירות, אם לעורר משבר ביטחוני וכך לדחות אותן, אם להקים עד הבחירות עוד מפלגת ימין, אם להחליף את סמוטריץ' שלא עובר את אחוז החסימה. ומה שבכלל מעורר פליאה, זה איך זה שמאז טבח 7 באוקטובר, שהותיר את תושבי המדינה פצועים ואבלים, חסרי אמון בהנהגה ונטולי ביטחון אישי - הממשלה הזאת ונתניהו בראשה, מצליחה לחזק את מעמדה, וגם אם לא להחזיר אותו למצבה הקודם – היא עדיין מספיק חזקה כדי שתוכל להשיב מלחמה ליריביה ואפילו לנצח.
במפלגות האופוזיציה הציוניות, אלה שבנט הגדיר פעם כ"כל מי שיכול לשבת ביחד בטנק", יש ניסיון להדוף את התלונות על ירי בתוך הנגמ"ש. כי אם יש משהו שכל ראשי המפלגות שותפים לו, זה הצורך לשמור כלפי חוץ על פאסון.
או במילים אחרות: להראות שאין שום בעיה בין ראשי המפלגות, יכולות להיות אי הסכמות פה ושם, אבל יש קווי יסוד משותפים, עקרונות משותפים, ועד הבחירות יהיה גם מועמד אחד או שניים.
בנט חושב שכל המפלגות צריכות להתאחד סביב מועמדותו כבר עכשיו. שמאז הפיצול והקמת עוד מפלגה (איזנקוט) הגוש בירידה וזה נובע מכך שהוא (איזנקוט) לוקח מכל אחד מהם קצת, אבל רק גורם ל"השטחת השטח".
אז הנה אי-ההסכמה הכי גדולה, שנראה שעל זה כל הסיפור: בנט חושב שכל המפלגות צריכות להתאחד סביב מועמדותו כבר עכשיו. שמאז הפיצול והקמת עוד מפלגה (איזנקוט) הגוש בירידה וזה נובע מכך שהוא (איזנקוט) לוקח מכל אחד מהם קצת, אבל רק גורם ל"השטחת השטח".
איזנקוט חושב שלא צריך להעמיד כבר היום מועמד אחד מול נתניהו. למרות טלפונים רבים שהוא מקבל, שקוראים לו להתאחד כבר, הוא חושב שמה שצריך זה להגדיל את הגוש ולחזק אותו, ובזמן הנכון לפני הבחירות לצאת עם ארבע מפלגות ומועמד אחד או שניים.
לפיד בכלל כופר בכל השיח על כישלון האופוזיציה ליצור גוש מאוחד. הדבר היחיד שלדעתו חשוב זה לוודא שכולם יעברו את אחוז החסימה. מי שלא יכול – שיתאחד עם מישהו או יילך הביתה. הגוש לא צריך מנהיג אחד, הוא צריך להיות יותר מנדטים מהגוש השני.
גנץ מסומן בידי המחנה כמי שמתכוון להצטרף לנתניהו, ואילו ליברמן, שיצא השבוע נגד דבריו של איזנקוט ב"פגוש את העיתונות" – מגלה אופטימיות בלתי מוסברת. האיש שתמיד מוכן אצלו המשפט המדכדך ש"שום דבר טוב לא מאיים עלינו", טען השבוע בביטחון שממשלת נתניהו הולכת ליפול, ומפלגות האופוזיציה הולכות להקים ממשלה. ככה, בחמישה ראשים, בלי ערבים ובלי חרדים הם יגיעו ל-63 מנדטים.
איך? בלי ערבים ובלי חרדים? זה יקרה. הוא יודע. אחוז ההשתתפות בבחירות יהיה יותר גבוה, אף אחד לא ייקח פה צ'אנס וכולם יצביעו למפלגות היציבות.
האופטימיות הזאת היא למרות שהוא מסכים לתסריט שנתניהו מתכוון להקדים את הבחירות לסוף מאי – תחילת יוני, ושטראמפ יגיע לישראל ביום העצמאות וימשיך בקמפיין למען נתניהו שהתחיל בו במאר א-לאגו.
לא יהיו באוקטובר–נובמבר, אלא במאי–יוני. מה אפשר לעשות? קודם כל להפסיק לריב ביניכם לבין עצמכם. גם לא בעקיצות קטנות. גם אם יש חילוקי דעות, לא צריך לחדד אותם פומבית. המלחמה שלכם היא מול נתניהו, לא אחד מול השני
אז הנה כמה דברים שרצוי לדבר עליהם בפגישת ראשי מפלגות האופוזיציה בחמישי הבא: אנחנו בישורת האחרונה. נתניהו כבר בעיצומו של קמפיין. הבחירות לא יהיו באוקטובר–נובמבר, אלא במאי–יוני. מה אפשר לעשות? קודם כל להפסיק לריב ביניכם לבין עצמכם. גם לא בעקיצות קטנות. גם אם יש חילוקי דעות, לא צריך לחדד אותם פומבית. המלחמה שלכם היא מול נתניהו, לא אחד מול השני.
לא לנהל בפומבי תחרות פנימית. תרגיעו. תביאו בחשבון שהציבור שלכם ממילא לא נאמן. אין להם בעיה לעבור מראש מפלגה אחד לשני בתוך המחנה. ליברמן, בנט, איזנקוט, לפיד - יש לא מעט אנשים שעוד לא החליטו, ושמסוגלים להחליט ברגע האחרון למי הם מצביעים. העיקר שזה באותו מחנה.
והכי חשוב: תחליטו מה המטרה העיקרית שלכם. אם המטרה היא להפיל את ביבי, בכל מחיר, מותר להישען על המפלגות הערביות, בתמיכה חיצונית או בהימנעות שלהן. תתפלאו כמה אחוזים מציבור המצביעים שלכם מסכים עם זה. זה מה שביבי היה עושה. אולי עוד יעשה.
