אחת לכמה ימים נשלח קצין בכיר בצה"ל להבהיל את הישראלים: חסרים עשרת אלפים, 12 אלף, 15 אלף לוחמים בצבא. הפרשן התורן יורה את המספר התורן לתוך המיקרופון התורן, וחברי הפאנל סביבו, כולם פטריוטים עם תעודות, זועקים מרה. "אוגדה שלמה", אומר בקול שבור פרשננו, "אוגדה וחצי".
אני שומע את המספרים האלה מפי בכירים בצבא מאז תחילת המלחמה. אני לא מבין אותך, אמרתי לאחד מהם. איך קצין נבון כמוך נותן יד לקמפיין הבכייני הזה.
למה אתה מתכוון, תמה.
ראשית, אמרתי, אתם יודעים שכל עוד המפלגות החרדיות שולטות בקואליציה וכל עוד הרבנים שולטים במפלגות, החרדים לא יבואו. המאבק על הגיוס פוליטי, ערכי, חברתי וכלכלי. זהו מאבק אזרחי נטו. הדיונים בכנסת נוגעים לשאלות הרות גורל: מי בישראל דתי יותר ומי פחות, מה המחויבות של יהודי חרדי למדינת היהודים, מה הזיקה של הקהילה החרדית למדינה שמפרנסת אותה. במישור הפרקטי, הביסמוטי, האתגר הוא איך להכשיר השתמטות המונית בלי להפסיד בוחרים ובלי לפרק את הקואליציה; איזה בלוף יעבוד, איזה לא יעבוד. לצה"ל אין מה לתרום בנושאים האלה. הקצין שיושב שם במדיו הוא תקלה.
שנית, אמרתי, הצבא לא מתאמץ די לאתר כוח אדם במקומות מבטיחים יותר. נתחיל במובן מאליו: להפחית את ההשתמטות באמצעות קב"נים; להיפטר מנושאים אזרחיים שהצבא לקח על עצמו - גם גל״צ; לצמצם יחידות עורפיות; להרחיב מיקור חוץ; נלך הלאה, אל השירות המקוצר, הודות לאתנן פוליטי, בישיבות ההסדר; אל צעירים לא יהודים, בחברה הערבית, בין מהגרי עבודה, אל החברה הבדואית: אצל הבדואים הצפון מתגייס; הדרום פחות.
איפה הבנות שלכם?
והעיקר: חיילות. הקלות שבה מוותר הצבא על צעירות שמבקשות בתואנות שווא פטור מטעמי דת בלתי נסבלת. זאת ואף זאת: עד היום לא שמעתי איש ציבור אחד שפונה אל החברה הציונית-דתית ושואל, איפה הבנות שלכם? אנחנו מהללים יום-יום את ההתגייסות שלכם למלחמה, מבכים את הנופלים, מחבקים את הפצועים: כל הכבוד. אבל מדוע אין לוחם אחד דתי, פוליטיקאי אחד דתי, שלא לדבר על רב, שאומר: אולי הגיע הזמן לבטל את הפטור לבנות שלנו. נפתלי בנט, למשל? אפילו לבנות הדתיות נמאס מהפטור: הטובות שבהן בוחרות להתגייס לצבא.
הקלות שבה מוותר הצבא על צעירות שמבקשות פטור מטעמי דת בלתי נסבלת. עד היום לא שמעתי איש ציבור אחד שפונה אל החברה הציונית-דתית ושואל, איפה הבנות שלכם?
אבל מה יגידו הצוערים החרד"לים בבה"ד 1, בוגרי המכינה בעלי, הטיח בי הקצין. הם לא מוכנים לשמוע שיעור בנשק ממדריכה; הם לא מוכנים לשמוע זמרת.
אם על כמה צעירים שטופי מוח מחבורת עלי אתם לא מסוגלים להתגבר, איך תתגברו על האוטונומיה החרדית, תהיתי.
שלישית, אמרתי, וזה העיקר, הצבא צריך להפנים שכוח אדם הוא משאב מוגבל. אם חסר כוח אדם מצמצמים במשימות. במהלך המלחמה התפתח במערך המילואים בצה"ל סוג של ישראבלוף: לוחמים שנקראו לשרת הבהירו למפקדים שלהם שהם לא יכולים להמשיך כך - המשפחה מתפרקת; העסק נסגר; המעסיק מפטר. בלית ברירה המפקדים חיילו אותם בכאילו: שבוע כן-שבוע לא. הם קיבלו על כל התקופה שכר גבוה, כפי שמחייב החוק כשמדובר בצו 8. הסידור הזה עלה למדינה הרבה מאוד כסף. בעיניי הכסף היה בסדר: אם למישהו מגיע, מגיע להם. אבל זה היה מושחת, ושחיתות היא מחלה מידבקת.
בינתיים המלחמה הסתיימה, פחות או יותר. נתניהו רצה עוד, בין השאר הוא רצה כיבוש של העיר עזה, עד העזתי האחרון. הרמטכ"ל אייל זמיר אמר בצדק, עד כאן: המשימה לא מצדיקה את המחיר. בקרב הזה הוא ניצח.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיהתבקש צעד נוסף: להבהיר לדרג המדיני, אולי גם לציבור, את מגבלות הכוח - למחסור בחיילים יש מחיר. במקום ליילל על החיילים שאינם צריך להסתגל למה שיש. השבוע הודיע הצבא שבגלל המחסור בלוחמים יצמצם את האימונים בחטיבות הסדירות. אם מישהו בצבא חשב שהאיום יפחיד את ראש הממשלה ושריו הוא טעה. נתניהו משאיר את הנושאים המשמימים האלה, כוח אדם, עלות/תועלת, תקציב, כשירות קרבית, לאחרים. הוא גדול מכדי לעסוק בפרטים הקטנים. את מחיר הצמצום באימונים נראה בהמשך.
גשם יירד היום, קר ורטוב. בגולן אמור לרדת שלג. בימים כאלה אני מפזם לעצמי, כמו רבים אחרים, את "ואיזה מסכנים החיילים" של אריק איינשטיין. החיילים יתגברו על הגשם: הם לא מסכנים. אבל מספרם מוגבל. זאת המציאות. מי שלא מכיר בה טומן את ראשו בחול. גרוע מזה, הוא טומן את ראשו בכנסת.
