אנחנו חיים בכפר גלובלי. חמאס הצליח לגייס תמיכה בינלאומית אדירה. התמיכה הזאת השפיעה בסופו של דבר על שורה של צעדים מעשיים והחלטות מדיניות, החל מהחרמות נגד ישראל, כולל אמברגו על משלוחי נשק, ועד להתערבות של טראמפ, שכפה על ישראל את הפסקת האש בכפוף לתוכנית 20 הנקודות, כולל אימוץ, לפחות חלקי, של היוזמה הצרפתית-סעודית שעיקרה הכרה במדינה פלסטינית.
עכשיו זו המחאה באיראן. המונים יוצאים לרחובות. יש דיווחים על מאות או אלפי הרוגים. הדיווחים המעטים שבכל זאת מגיעים מעידים על זוועות עם חשש לטבח המוני במפגינים. כדי להגביר את הלחץ על המשטר האיראני יש צורך בדעת קהל בינלאומית, שתגרום לגופים בינלאומיים ולמקבלי החלטות לעבור לצעדים מעשיים נגד שלטון האייתוללות. אבל שום דבר לא קרה. המונים לא יצאו לרחובות. גופי זכויות אדם לא יצאו מגדרם. הם הסתפקו בגינויים רפים. מועצת זכויות האדם של האו"ם נעלמה כלא הייתה. והיחידי שמשגר אזהרות הוא נשיא ארה"ב. הוא בודד במערכה הזאת. הרי דעת הקהל בארה"ב עצמה לא התגייסה. יש אכן דיווחים על המחאה. אבל לא יותר. בהפגנות שבכל זאת מתקיימות – משתתפים בעיקר גולים איראנים עם תגבורת קטנה של יהודים. זו תעודת כבוד ליהודים. זו תעודת חרפה לשתיקת הכבשים. פה ושם פורסמו ברשתות החברתיות עימותים בין מפגינים תומכי חמאס למפגינים נגד המשטר האיראני.
כך, למשל, ביום ראשון היו בפריז שתי הפגנות. הראשונה, בשעות הבוקר, הייתה עוד הפגנה נגד ישראל. בצהריים זו הייתה הפגנת הזדהות עם המחאה באיראן. ההפגנה הראשונה הייתה בעיקרה הזדהות עם חמאס, שקורא להשמדת ישראל. ההפגנה השנייה הייתה נגד שלטון האימים בטהרן, שקורא גם הוא להשמדת ישראל. איזו הפגנה הייתה גדולה יותר? נדמה שהתשובה כבר ידועה.
אין שום דבר חדש בעובדה שהשמאל העולמי תומך בעריצות, מאיראן ועד חמאס, מחיזבאללה ועד ניקולס מדורו, ומפנה גב למי שנאבק נגד העריצות, מהמפגינים באיראן ועד למפגינים נגד חמאס. הבעיה היא שהקואליציה הזאת, האדומה-ירוקה, של פרוגרסיבים וג'יהאדיסטים, מגיעה לשיאים חדשים בהנדסת תודעה. קרוליין ידאן, חברת האסיפה הלאומית בצרפת, נאמה בהפגנת ההזדהות עם המחאה באיראן. חיפשתי קצת יותר פרטים על ההפגנה, וה-AI של גוגל התערב מיד כדי לתאר לי את ידאן: "היא פעילת ימין או ימין קיצוני". זה מה שקבע העריץ החדש של מרחבי הידע. ימין? ימין קיצוני? אני מכיר את הגברת. היא נבחרה במסגרת מפלגת המרכז של עמנואל מקרון. היא התמודדה מול איש שבאמת מזוהה עם הימין, מאיר חביב. והיא ניצחה. עברו שעות אחדות וה-AI התעשת. היא כבר לא ימין וגם לא קיצוני.
אנחנו בעידן שבו כל מי שמשמיע עמדות שאמורות להיחשב להומניות וליברליות – נגד עריצות ובעד חופש, נגד איסלאמיזם ונגד ג'יהאד – מוגדר אוטומטית כ"שמרן" או "איש ימין"
הבעיה הרבה יותר חמורה. משום שאנחנו בעידן שבו כל מי שמשמיע עמדות שאמורות להיחשב להומניות וליברליות – נגד עריצות ובעד חופש, נגד איסלאמיזם ונגד ג'יהאד – מוגדר אוטומטית כ"שמרן" או "איש ימין". ומכיוון שעולם הידע עובר בשנים האחרונות מהפכה שקטה, לכיוון הפרוגרסיבי והווקיסטי, אז התוצאה היא שהתנגדות לחמאס ו/או למשטר האייתוללות ו/או למדורו נחשבת לעמדה ימנית ואפילו קיצונית. המיינסטרים הליברלי החדש מתקרב לכיוון תמיכה בחומייני, בסינוואר ובנסראללה. הם נחשבים משום מה ל"אנטי-אימפריאליסטים" למרות שהם בעד אימפריאליזם ג'יהאדיסטי שיכבוש את העולם, ישליט את חוקי השריעה, ידכא נשים ויקבור כל זכר לזכויות אדם.
זה לא התחיל ב-7 באוקטובר. הרי פרופ' ג'ודית בטלר, מוותיקות השמאל הפרוגרסיבי, טענה בעבר ש"חמאס וחיזבאללה הם חלק מהשמאל העולמי הפרוגרסיבי". גם ג'רמי קורבין, שכיהן כמנהיג הלייבור הבריטי, הביע בעבר עמדה דומה. ארגוני הג'יהאד ממש לא ידעו שהם כאלה. הם נגד ישראל. הם נגד ארה"ב. וכנראה לא צריך יותר כדי לזכות בתואר "שמאל פרוגרסיבי". וכבר ב-2005 פירסם סלבוי ז'יז'ק, כוכב רוק פילוסופי, מאמר התומך בנשק גרעיני לאיראן, כדי לערער על ההגמוניה האמריקאית. מטורף? כן. אבל לשם צועד המיינסטרים. ועם ההיגיון הזה, איך בכלל אפשר לתמוך במחאה באיראן, שמנסה להפריע למאבק נגד ההגמוניה האמריקאית.
יש חשש שהמחאה באיראן דועכת. המפגינים האמיצים והנשים שנמצאות במרכז המחאה מתקשים לעמוד מול הכוח הברוטלי שעומד לרשות המשטר. תמיכה בינלאומית רחבה לא הייתה מכריעה לבדה את גורל המחאה, אבל היא הייתה גורמת לתגובה חריפה ולעוד סנקציות שהיו מחלישות את המשטר האכזרי. אלא שזה לא קרה. אלה שהתייצבו בצווחות בעד חמאס נשארו בבית לנוכח המחאה באיראן. פעם הם מסייעים לג'יהאד הסוני, ופעם הם מסייעים לג'יהאד השיעי. העולם החופשי היה אמור להתגייס כדי לנצל את ההזדמנות ולהוריד את משטר האימים. אבל אין עולם חופשי. הישראלים למדו את זה בשנתיים האחרונות. עכשיו, כמה עצוב, גם האיראנים לומדים.
