"העזרה בדרך!" הבטיח הנשיא האמריקאי, כשהוא פונה לעם האיראני וקורא לו להמשיך להפגין נגד המשטר. הוא הציע לאיראנים להשתלט על המוסדות ולשמור את שמותיהם של הרוצחים והמתעללים. "הם ישלמו מחיר כבד", הבטיח.
זה מוזר, אפילו כשזה יוצא מפיו של הנשיא הכי מוזר שהיה לארה"ב: הרי יש שם ירי ללא הבחנה. השקים השחורים נערמים ברחובות. מעניין איך תיראה הצעה כזאת של הנשיא לאזרחים המוחים, שעל פי פרסומים מספרם מגיע לאלפים רבים. מה זה אומר "לקחת את שמותיהם של הרוצחים" - לגשת אליהם ולבקש שיראו תג זיהוי? לדרוש שיוציאו תעודה מזהה של חבר במשמרות המהפכה לפני שיורים בראשיהם או בעיניהם?
עם כל הכבוד, יש תחושה של חוסר הבנה של מנהיג העולם החופשי, איך מתנהג משטר טוטליטרי, איך מדכאים מרידות ובכלל, איך הדברים האלה עובדים במדינה כמו איראן. לא פלא שרבים מאנשי הממשל הם נגד התערבות, כמו סגן הנשיא ואנס, שהוא נציג בולט של הזרם הבדלני, אבל גם וויטקוף וקושניר.
מה שכן ברור, זה שכל שעה שעוברת בלי שנעשה כלום, מקטינה את הסיכוי שהעזרה באמת תגיע. אלא אם כן זה תרגיל בהסחת דעת, ומחר בבוקר נקום למציאות אחרת. גם את זה כבר ראינו, גם במלחמת 12 הימים וגם במבצע בוונצואלה. טראמפ כבר הוכיח שהוא בעד מבצעים של זבנג וגמרנו. הוא לא אוהב להפעיל כוח לטווח ארוך. הוא רוצה או לאיים, או להפעיל כוח קצר לצורך משא ומתן. הוא רוצה הצלחות, ומבצעים ממושכים טומנים בחובם אפשרות להסתבכות. בואו נגיד, שהוא בעיקר רוצה תמונת ניצחון, כמו זאת של נשיא ונצואלה, מדורו, מובל לבית המשפט בניו-יורק במדי אסיר, כפות באזיקים. זאת תמונת ניצחון שכל העולם רואה ומתפעל.
אבל האם שילטונו של מדורו הוחלף? האם משהו השתנה בוונצואלה? כדי שזה יקרה צריך היה להשתלט על המדינה, מה שאומר הרבה כסף, חיילים מתים ומלחמה רבת ימים. את זה טראמפ לא רוצה. הוא כמו ילד שנדלק על צעצוע, משחק בו קצת, זורק והולך לשחק בצעצוע אחר. מדורו הוכרז כנבצר זמנית, ומי שהושבעה בינתיים היא סגניתו, דלסי רודריגס, כך שאנשי המשטר הישן עדיין שולטים ושומרים את הכיסא לנשיא הקודם.
מהי תמונת ניצחון באיראן? גם אם התקרר והשתכנע שפעולה יכולה להיות הרת אסון, טראמפ מתקשה לחזור בו, אחרי שהבטיח לאיראנים שהעזרה בדרך. הניסיונות שלו להגיד שההוצאות להורג פסקו, נשמעים כמו תירוץ שיושב עליו לא טוב. ומה עם האלפים שכבר נרצחו, שאחרי שהבטחת עזרה יצאו בהמוניהם לרחובות? ומה עם אלה שנעצרו ועוד ייעצרו ויעונו בבתי כלא עשרות שנים?
גם אם האמריקאים יעשו משהו, צפוי שזה יהיה קצר וסמלי ושלא ישנה הרבה. כשההפגנות היו גדולות, אפשר היה לתקוף את מנגנוני הדיכוי. לא היה צריך להרוג את השוטר האחרון, או איש המהפכה האחרון, אלא לנסוך בהם תחושת נרדפות
אבל גם אם האמריקאים יעשו משהו, צפוי שזה יהיה קצר וסמלי ושלא ישנה הרבה. כשההפגנות היו גדולות, אפשר היה לתקוף את מנגנוני הדיכוי. לא היה צריך להרוג את השוטר האחרון, או איש המהפכה האחרון, אלא לנסוך בהם תחושת נרדפות. לייצר מצב שכוחות הדיכוי של המשטר יהיו בפניקה, כמו בסיכול ממוקד שהיינו עושים לראשי חמאס. שהם יהיו עסוקים בלשמור על עצמם. את השאר היו עושים המפגינים.
אולי זה מאוחר מדי. ואולי עוד נופתע. בכל מקרה, מומלץ להטיל ספק במה שאנחנו שומעים. זה נכון לגבי טראמפ, זה נכון לגבי האיראנים, וזה תמיד נכון לגבי נתניהו.
× × ×
מי שעוד קיבל מעין הבטחה של חכה לי, "העזרה בדרך", הוא נתניהו, והפעם העזרה היא מיו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ. הסרטון שהוציא גנץ כחלק מקמפיין חדש, שמטרתו להעביר מנדטים למפלגתו ההולכת ומדלדלת, הוא ניסיון עלוב, אפילו עצוב, של מי שידע גאות ושפל, ושממפלגה של 40 מנדטים בסקרים ניצב עכשיו על התחתית שמתחת לאחוז החסימה.
יכול להיות שאסטרטגית הוא צודק, ושחבל ההצלה היחיד שלו זו הנישה של אנשים שנמאס להם ממלחמות היהודים, מהפילוג ומהשסע, ושרוצים ממשלת אחדות. יש כאלה בציבור הישראלי. גנץ מתכוון לכפות ממשלת אחדות על שני הצדדים כדי שקיצוניים לא ישבו בה. לא ערבים ולא ימין קיצוני. הוא יישב שם, אם צריך, גם עם נתניהו.
הדבר הראשון שקופץ מהקמפיין הזה של "בלי עבאס ובלי בן גביר", הוא כמובן העובדה שגנץ עצמו ישב בממשלה גם עם זה וגם עם זה. עם עבאס בממשלתו של בנט, ועם בן גביר בממשלת החירום.
זו נישה שמתאימה לתדמית שלו. לטוב ולרע. אולי הוא אפילו יצליח לעבור את אחוז החסימה. במו אוזני שמעתי השבוע מצביע ליכוד שאמר שהוא חושב להצביע לגנץ כי נמאס כבר ממה שקורה פה
אבל אין מה לדבר, זו נישה שמתאימה לתדמית שלו. לטוב ולרע. אולי הוא אפילו יצליח לעבור את אחוז החסימה. במו אוזני שמעתי השבוע מצביע ליכוד שאמר שהוא חושב להצביע לגנץ כי נמאס כבר ממה שקורה פה.
לא בטוח שמה שמניע את גנץ לעבור צד זה המוטו שלו, שנשמע מאז ומתמיד טעון הוכחה, על כך שישראל מעל הכל. בניגוד לתדמיתו, גנץ הוכיח יותר מפעם אחת שהוא לא אמין ולא קיים כמעט אף הבטחה או הסכם שחתם עליו. הוא הסתכסך עם כולם ושבר הסכמות עם יעלון, עם איזנקוט, עם לפיד, עם סער, עם גבי אשכנזי. אפילו עם אורלי לוי. בניגוד לתדמית של הישר והתמים, זה שטובת המדינה מעל הכל, הוא הפר כל התחייבות כשזה היה לטובתו. אולי זה מה שקורה גם עכשיו, והמניע שלו הוא כעס. הוא פשוט כועס על המחנה שלו ועושה לו דווקא. זה לא בני-חותא. זהו בני-דווקא.
מצד שני, הוא מעורר אמפתיה. גם השבוע, כשפורסם שחילי טרופר, האיש שכולם אוהבים לאהוב, שוקל לעזוב את המפלגה. האיש שגנץ טיפח, נשא על גבו, פגע באחרים למענו, הכניס לממשלת החירום לפני פנינה תמנו-שטה שהגיע לה, האיש הכי קרוב לגנץ - הכניס לו סכין. וזה לא שאם טרופר יזוז זה יציל את המחנה. זה אולי יציל את טרופר.
וגם אם כן – אפשר היה לעשות את זה אחרת. בחדר סגור, בארבע עיניים. לא לצאת עם זה לתקשורת.
לקבל סכין מטרופר – אפילו לגנץ לא מגיע.
