כמעט בכל שבוע, אם לא בכל יום מאז 7 באוקטובר, דרשו, לחצו והמליצו אינסוף אנשי צבא, שב"כ, פוליטיקאים, מומחים ופרשנים, שעל ממשלת ישראל לגבש תוכנית אסטרטגית ליום שאחרי המלחמה בעזה. "תוכנית יציאה", או במילים פשוטות: לייצר חלופה שלטונית לחמאס. כל מי שעיניו בראשו הבין שאם צה"ל חותר לפירוק והשמדת חמאס, מישהו יצטרך לנהל את ענייני רצועת עזה ביום שאחרי. במישור המנהלי כמו מים, חשמל, בריאות וכו', אבל גם במישור הביטחוני, החל מפעולות משטרתיות פשוטות וכלה בפעולות לנטרול גורמי טרור - אולם ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, פשוט סירבה לעשות זאת.
זהו אחד המחדלים הגדולים ביותר של המלחמה הזו, מרגע שהחלה, אם מניחים בצד את מחדל 7 באוקטובר עצמו. זו שערורייה שספק אם יש דומה לה במהלך המלחמה. הממשלה דחתה דיונים שכאלה שוב ושוב, וכאשר הגיעה סוף–סוף לדון בחלופות שכאלה התמקדה בפנטזיות נוסח "הניצחון המוחלט", או רעיונות אומללים אחרים שהתאדו לאוויר העולם בחלוף שבועות או חודשים: "חמולות" שינהלו את עזה ביום שאחרי (חמולת אבו–שבאב, למי ששכח); ארגונים חדשים שיחלקו את הסיוע ההומניטרי וייצרו "חלופה לחמאס"; והיו עוד כמה רעיונות משעשעים יותר ופחות שנזרקו לחלל האוויר.
בסופו של דבר, הממשלה נמנעה מסיבות פוליטיות מלדון בחלופה הריאלית יותר, שהרשות הפלסטינית תנהל את עזה ביום שאחרי ואף תשלוט בה במישור הביטחוני. החשש המשתק של נתניהו, שסמוטריץ', בן גביר והבייס שלו בליכוד יסתערו עליו במקרה שיסכים לנוכחות חמושה של הרשות הפלסטינית בעזה ביום שאחרי, הביא אותו להתעלם מהחלופה הפחות-גרועה והיותר-מציאותית. בשורה התחתונה, במקום זאת קיבלנו את חמאס שורד בעזה לאחר המלחמה ומועצה מנהלת שבה יושבים נציגים של קטאר וטורקיה, או במילים אחרות, נציגי האחים המוסלמים, תומכי חמאס.
אין חולק על כך שהרשות הפלסטינית לא הייתה חלופה אופטימלית לחמאס. ספק אם הייתה לרשות יכולת באמת לשלוט בעזה, ספק אם היא הייתה מצליחה לפרק את חמאס מנשקו. אך כוחות מטעם הרשות הפלסטינית, לצד כוחות ערביים וכוחות בינלאומיים, היו יכולים לזכות בתמיכת האוכלוסייה המקומית ובכך להפעיל לחץ של ממש על חמאס להתפרק מנשקו. כוחות שכאלה היו זוכים ללגיטימציה פלסטינית–ערבית, והסיכוי שלהם להצליח במשימת היום שאחרי היו טובים יותר, כנראה, מהחלופה הנוכחית, כלומר: מכוח בינלאומי לא ברור שפועל בעזה בגיבוי טורקיה וקטאר, בזמן שחמאס ממשיך לשלוט ביטחונית ברצועה.
יתרה מכך, חמאס נערך ל"יום שאחרי" הפסקת האש ומכין את עצמו ואת הרצועה למלחמה הבאה, בזמן שידיה של ממשלת ישראל כבולות על ידי הממשל האמריקאי. וזה הכישלון המהדהד: לאחר שנתיים פלוס של מלחמה קשה, יותר מ–2,000 הרוגים ואלפי פצועים - מדינת ישראל חוזרת למציאות הישנה שבה חמאס הולך ומתעצם ברצועה, הולך ומכין עצמו למלחמה הבאה. וכמו ממש ערב 7 באוקטובר, ממשלת ישראל של בנימין נתניהו מעדיפה את חמאס על פני הרשות הפלסטינית, בגלל שיקולים קואליציוניים.
הכישלון של 7 באוקטובר שנבע בראש ובראשונה ממדיניות שראתה בחמאס "נכס", נמשך גם לאחרי המלחמה בגלל אותה מדיניות, שמעדיפה את חמאס שורד בעזה מאשר רשות פלסטינית משודרגת
כך, הכישלון של 7 באוקטובר שנבע בראש ובראשונה ממדיניות שראתה בחמאס "נכס", נמשך גם לאחרי המלחמה בגלל אותה מדיניות, שמעדיפה את חמאס שורד בעזה מאשר רשות פלסטינית משודרגת. אף אחד לא יכול לטעון ש"לא העירו את ביבי" או ש"לא ידע". הכתובת הייתה, ועודנה, על הקיר. אולם באופן די מדהים, נציגי הממשלה הזו והעומד בראשה ממשיכים לברוח מאחריות: אם מאחריות לטבח (ראה דבריה הנלוזים של גלית דיסטל מאתמול) ואם למחדלים שבאו לאחר מכן. נתניהו וממשלתו פיספסו את השיעור הזה בבה"ד 1, על קבלת אחריות: הראש, לטעמם, לא אחראי, הוא גם לא אשם - אלא אם מדובר בהצלחות. אז כבר נדע שרק ביבי אחראי להצלחה. לכישלון? זה כבר בגלל בג"ץ, התקשורת, הקפלניסטים, והרשימה עוד ארוכה. כאן כבר נשאלת השאלה, מתי תהיה נקודת השבירה של חברי הכנסת מימין שאכפת להם ממדינת ישראל ומעתידה? מתי גם הם יאמרו – די, מספיק, צריך להחליף את הממשלה הזו, גם במחיר בחירות, אחרת אנו דוהרים לעוד אסון, נוסח זה של 7 באוקטובר.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.26
