לאחר מבצע ליטני, במארס 1978, ממשלת בגין הסכימה להקמת יוניפי"ל, כוח או"ם בלבנון. שר הביטחון היה עזר ויצמן. שאלתי אותו מדוע הוא תומך בהצבת כוח זר בינינו לבין מדינה ערבית, בניגוד למדיניות כל הממשלות הקודמות. "אני בעד כל כוח זר", השיב ויצמן, "בתנאי שיבוא ממדינה עוינת". למה עוינת, תמהתי. "כי אם הכוח יבוא ממדינה ידידותית היא תהפוך לעוינת", השיב.
הייתה עוינות, אבל חמורה ממנה הייתה הנרפות. יוניפי"ל לא הביא שלום, לא הביא ביטחון, לא הביא תועלת: 48 שנים של כישלון מוחלט. השנה הוא יפורק, בהסכמה כללית. במקביל, בדרום, אנחנו אמורים לקבל כוח בינלאומי חדש, כוח הייצוב לעזה. ג'ארד קושנר, החתן והשליח, הוא הרוח החיה מאחורי הקמת ממשלת עזה החדשה, הוועד המנהל שיפקח עליה והכוח שיעמוד לרשותה. נתניהו נגד; צה"ל נגד. טראמפ מדלג בנון-שלנטיות על שניהם.
כל דיון בנושא הטעון הזה צריך להיפתח בשאלה איפה אנחנו. האם אנחנו עם ממשלת ישראל, ששריה הבכירים מדברים על גירוש האוכלוסייה והתנחלות יהודית במקומה? האם אנחנו עם ראש הממשלה, שמבקש לחדש את המלחמה בעזה בתוך חודשיים, עד לכיבוש של השטח כולו וכינון ממשל צבאי על שני מיליון פלסטינים?
האם אנחנו עם צה"ל, שלא רוצה לשלוט בעזה אבל לא יודע לחיות עם העברת השלטון בה לאחרים?
האם אנחנו עם הנשיא טראמפ, שמתעקש לשלב את קטאר וטורקיה, שתי תומכות חמאס מובהקות, בהחלטות על גורל הרצועה ותושביה? האם שתי שנות לחימה עקובות מדם, עמוסות בשכול, בחרדה, בכאב ובסבל, היו לשווא? האם חמאס יהיה המנצח האמיתי במלחמת 7 באוקטובר?
הבחירה מאוד קשה. חשבו על פדוי השבי שמתלבט אם לחזור לקיבוץ שלו, אם לגדל שם בביטחון את ילדיו; חשבו על תושב שדרות שעומד להיכנס לדירתו החדשה, מול חורבות בית חאנון; חשבו על משפחה באשקלון או בבאר-שבע שמייחלת, לאחר שנתיים של לילות ללא שינה, לכמה שנים של שקט; חשבו על אשת המילואימניק שעייפה מלנהל את המשפחה לבדה; חשבו על הישראלים כולם.
בזמנים אחרים, יותר תקינים, האזרח יכול היה לומר לעצמו, המצב מורכב, אין לי די אינפורמציה, אני סומך על ההנהגה הלאומית שתדע להתמודד. אבל אלה אינם זמנים תקינים. ספק אם מישהו מהגורמים שיחליטו על עתיד הגבול המערבי שלנו ראוי לאמון.
נתחיל בטראמפ. ישראל חייבת לו הרבה. אף לא אחד מקודמיו היה משגר מטוסי B-2 אל מתקני הגרעין של איראן; ספק אם מישהו מקודמיו היה משקיע מה שהממשל שלו השקיע בשחרור החטופים, במלחמה בעזה, בהפסקת האש בעזה, לבנון, איראן, סוריה. הנחישות שלו, הנכונות לפעול מחוץ לקופסה, הועילו מאוד. הצד השני של אותו מטבע הוא קלות הדעת, הפטפטנות, הבורות. הוא גרם נזק גדול כשהציע לטרנספר את תושבי עזה. בעלי-בריתו הערבים הרימו טלפונים והוא התהפך, אבל הרעיון הוכשר בישראל, קנה אחיזה. אם המשיח, המושיע, גדול ידידי ישראל בכל הדורות, מציע גירוש, הגיע הזמן לגרש. הוא גרם למותם של מאות, אולי אלפי אזרחים איראנים כאשר צייץ "העזרה בדרך" והעזרה לא באה.
הילת הקדושה שנקשרה סביב טראמפ היא הזמנה למפח נפש. טראמפ איננו צדיק; הוא לא מחולל ניסים; הוא לגמרי לא ינוקא. יש לו אינטרסים, אישיים ולאומיים, גחמות, חולשות. אפשר לעבוד איתו; אסור להתמכר
הילת הקדושה שנקשרה סביב טראמפ היא הזמנה למפח נפש. טראמפ איננו צדיק; הוא לא מחולל ניסים; הוא לגמרי לא ינוקא. יש לו אינטרסים, אישיים ולאומיים, גחמות, חולשות. אפשר לעבוד איתו; אסור להתמכר.
בצר לה, לשכת נתניהו מפילה את האשמה על חתנו, ג'ארד קושנר. אכן, קושנר כועס על נתניהו מזה חודשים, וסיבותיו עימו. אבל מגוחך לייחס את השילוב של טורקיה, קטאר ו(בעקיפין) הרשות הפלסטינית בשיקום עזה לחתן לבדו. טראמפ לא טמבל. הוא לא אוהב שמציגים אותו ככזה.
החששות של נתניהו מכניסת גורמים עוינים לתהליך מבוססים. אבל החלופה שהוא מציע למעשה לעזה מסוכנת יותר. נניח שטראמפ יאפשר לו לפתוח במלחמה בעזה מחדש; נניח שכיבוש עזה כולה יהיה מהיר והמחיר נסבל. מה יקרה אז? מה נעשה בשני מיליון עקורים שנותרו בלי כלום, לבד מפיסת החול שהם עומדים עליה? מי ואיך ינהל אותם, יממן אותם, ידאג למחסורם? איך נתמודד עם החרמות באמריקה, באירופה, בכלכלה, במדע?
אי אפשר לפסול גם את המעורבות של טורקיה וקטאר, שתיהן בעלות ברית של אמריקה ושתיהן מקורבות לטראמפ, וגם את המעורבות הפלסטינית, ועדיין לצפות לתמיכה מוחלטת, צבאית ומדינית, של ארצות-הברית בעימות שלנו עם איראן. טראמפ מחבב את נתניהו, אבל הוא לא מחבב אותו עד כדי כך.
ישראל כשלה בעזה. אין לה פתרון לחבל הארץ הזה, לאנשים שחיים בו. כל חלופה - גם החלופה שמכתיב טראמפ - כרוכה בסיכונים גדולים. אף על פי כן, אולי הגיע הזמן לתת צ'אנס לאחרים.
פורסם לראשונה: 00:00, 19.01.26
